Le Deuxième

העיר ואני מפתחות הרגלים משותפים.

יש לי כבר כמה קיצורי דרך.

יש לי מסלולים קבועים ומפותלים.

אפילו יש לי בית קפה לעבודה ובית קפה לבילוי.

ויש לי גם בר. הוא מאד קרוב לבית ומאד קרוב ללב.  שושו ואני מקור משיכה לשאלות ולהתעניינות. איזה שפה מדברים הזוג הזה? מה הם עושים פה? רק כעבור כמה פעמים אזרו אומץ הצרפתים ושאלו. אחרי השאלות התחילו החברויות. כך פגשתי את השף הממלמל, שף בתחילת דרכו שטייל בדרום אמריקה, פגש ישראלים ושמח למפגש מחודש. כמובן שלא עברה דקה מהרגע שגיליתי את מקצועו של חברי החדש עד ששיתפתי אותו באהבתי המתגברת לאוכל. שתינו עוד, השיחה התגלגלה ותוכניות נרקמו. קבענו ליום שבת בבוקר. נלך לשוק, קבע השף הממלמל, נקנה מצרכים ונכין ארוחה אצלכם בבית. נזמין גם את ארנולד ולולו. אני כמובן נענתי שבשמחה וההתרגשות החלה.

ביום שבת ב10 בבוקר השף הממלמל דפק בדלת מצוייד באוסף סירים, סכינים ותבלינים. הוא לקח אותי לשוק המורחב של יום שבת ועבר במהירות בין הדוכנים בעודו סורק את הסחורה והמחירים. ככל שהתקדמנו המילמולים גברו. תחילה הוא מלמל את המצרכים שהוא יצטרך, אחר כך התחיל למלמל מחירים של המוצרים בדוכנים השונים ולאט לאט המלמלול הפך לשצף דיבור בלתי פוסק בצרפתית שלא היה לי שום סיכוי להבין. מידי פעם עצרתי אותו ושאלתי שאלה. הוא ענה בשמחה וחזר למלמל ביתר שאת. השוק היה מלא במקומיים שחיכו בתור בדוכן האהוב עליהם לקנות את הגבינה הספציפית, עליה הם חולמים מהשבת שעברה.

גיליתי שעל אף חוסר היכולת שלי לעמוד בסבלנות בתור והצורך הבלתי פוסק למצוא את התור הקצר, פה זה אחרת. התור הוא אירוע חברתי מלהיב. המוכר צוחק ושואל לשלומם של הלקוחות שלו. מה שלומם, מה עבר עליהם השבוע ועם מי אכלו את הגבינה שארז עבורם בקפידה.

התור הוא מקום מצויין ללמוד על חברי הצרפתים ועוד יותר, ללמוד על הרגלי הקנייה והאכילה שלהם. מה קונים איפה, מתי וכמה. אז אני עומדת. עומדת בתור הארוך ביותר ומחכה בסבלנות. מחייכת, צוחקת מחצי הבדיחה שהבנתי ועוקבת בעיון אחרי מה שהלקוחות לפני קונים. בינתיים זה מוכיח את עצמו וגיליתי גבינת עיזים קרמית וקטיפתית ששושו ואני חיסלנו ברגע ונשארנו עם טעם של עוד.

השף הממלמל ואני עברנו בין הדוכנים וסרקנו את השוק. הוא ממלמל ואני שותקת, מקשיבה. קנינו דג לבן גדול וכועס שהסתכל עלי בחוסר סבלנות. קנינו שבלוליי ים ענקיים ובשרניים ושרימפסים קטנטנים שנאכלים כמו פיצוחים. הלכנו לגַבנית הקבועה של השף הממלמל. היא הציעה לנו מבחר של גבינות ואנחנו לקחנו. הגבנית ארזה כל גבינה בנפרד בנייר צבעוני כמו מתנה והגישה לנו אותם בחיוך. אספתי אותם לחיקי וחיכיתי לרגע שאפתח את המתנה שלי ואפי יתמלא בריח המסחרר. אחת ההפתעות של מסע הקניות היה דוכן קטן גדוש בנקניקיות וטֵרינים למיניהם. השף הממלמל התעקש שבדוכן הזה מוכרים את הסוסיסון הטוב ביותר בעיר. איך אפשר להתווכח? קניתי שני סוסיסונים. הסוסיסונים האלה לא נגמרים בבשר טחון ותו לא. הנקניקים המקומיים הללו נעשים בקפידה וללא ספק באהבה. המבחר עצום והוא נע בין נקניק אווז נפלא לחזיר בר, בקר, ושלל נקניקי חזיר מלאים בגבינות, אגוזים ועשבי תיבול. קנינו נקניקים וטרין חזיר בר שהגיע בצנצנת קטנה ולרגע הזכיר לי את אהבתי ללוף הצבאי. הטרין היה נפלא, גדוש בטעמים וכל ביס אצר בתוכו אוצר חדש.

בבית פרקנו את השלל והתחלנו לעבוד. מילמוליו של השף עברו מרשימת הקניות ואוסף המחירים להוראות הכנה, סדר הרכבת הארוחה ועוד אי אילו מילמולים לא ברורים. היה לו דף גדול ומסודר שהיה ניגוד מוחלט למלמול המבולגן שלו. התחלנו בעבודה, השף הממלמל הפגין ידע בטכניקות בישול צרפתיות והרכיב ארוחת צהריים "קלילה" ונהדרת של דג ברוטב Beurre blanc (חמאה לבנה) וריזוטו fרישה שנעשה מציר שעשינו מראשו של הדג הכועס. הדג הפסיק לכעוס מהר מאד והפך רך, לבבי ומתמסר.

לארוחה הגיעו חברים מהבר. לולו, הבעלים והחברה התורנית שלו נעמי וארנולד שנראה כמו קריקטורה של צרפתי כשהגיע עם ארבעה בגטים תחובים מתחת לזרועו. את הארוחה פתחנו, איך לא, בנקניקים והטרין וכמובן ביין צרפתי טוב. כשהדג היה מוכן עברנו לשולחן האוכל הקטן מאד של דירתנו הזמנית מאד. התיישבנו על גיבוב של כסאות וכורסאות עם כריות כדי לראות את עיניהם של היושבים מולנו בשולחן האוכל ואכלנו מצלחות בגדלים שונים שאספנו. וכך סעדנו יחד, הצרפתים ואנחנו, שלא ידענו את נפשנו מהתרגשות. אורחים ראשונים שלנו בארץ חדשה. סיימנו את הארוחה עם מבחר גבינות צרפתיות שקנינו בשוק. השף הממלמל פתח את עטיפת הגבינות וסידר אותם במומחיות על קרש עץ. חברינו הצרפתים ידעו לומר, בלי להתבלבל, מהי כל גבינה (אפילו שחלק מהם מאד דומות במראה), מאיזה חלב היא מיוצרת, איפה היא מיוצרת ואפילו מהו סדר האכילה הנכון, מהקל ולכבד. לא יכולתי שלא לחוש קנאה בתרבות האוכל שלהם שכולם מכירים ומעורבים בה והיא בלתי נפרדת מחייהם. היין נמזג ונמזג ולאט לאט הגבינות נעלמו מהקרש והחיוכים והצחוק התחזקו בין ביס לביס ולגימה ללגימה.

קינחנו את הארוחה הצרפתית הראשונה שלנו במנהג צרפתי מקסים שקיים עוד מימי הביניים ויש אפילו שיאמרו שהתחיל בתקופת האימפריה הרומית ונשמר עד היום בצורות שונות.

בימים הראשונים שלאחר השנה החדשה המאפיות מתמלאות בעוגות זהובות ועגולות שעליהם מונחים כתרים. Galette des Rois, העוגה של המלך. את העוגה אוכלים בצוותא כשהצעיר שבחבורה מתחבא מתחת לשולחן בעוד העוגה נחתכת. הצעיר מחליט מי יקבל איזו פרוסה מהעוגה ומתחילים לאכול. בתוך העוגה חבוי פרס, fève, ומי שמוצא אותו בתוף פרוסת העוגה שלו מוכתר כמלך ליום אחד וחובש את הכתר שמגיע עם העוגה. אני התחבאתי מתחת לשולחן והמלך של היום היה איך לא, השף הממלמל. המשכנו לאכול את העוגה ועברנו לשתות סיידר אלכוהולי מתוק. הסיידר התוסס ערבב את כל מה שאכלנו ושתינו במשך שעות הצהריים החורפיות הללו והפך אותם לזכרון מתוק של צהריים צרפתים, לזוג ישראלים סקרנים.

A plus,

Yasmineat

Le Première

בפתחה של שנה חדשה אני יוצאת למסע.

שושו גם.

מסע של מילים ואותיות, טעמים וריחות.

רוחות וים.

אשתף בחוויותיי. מנקודת המבט שלי ומתוך החשקים והאהבות שלי.

אני לא מומחית בכתיבה ובכל זאת, אכתוב.

אני לא מומחית באוכל ובכל זאת, אכתוב על אוכל.

אולי יצא מצחיק, אולי יצא מוזר, אולי חכם, אולי טיפשי ובכל מקרה, זאת אני.

לפני כמעט שבועיים הגענו ללה רושל. חודשים רבים שוטטתי באינטרנט ובניתי לי עולם של ציפיות לקראת המסע הזה והעיר הזאת שלא אני ולא אף אחד ממכריי היו בה.

המציאות היא כמובן שונה ומפתיעה והעיר אחרת. היא קטנה ושקטה, (לפחות עכשיו בתקופת החגים והחורף), אבל אני כבר מתאהבת בחלקים קטנים של עירי הקטנה והחדשה. בנמל הישן. בגאות ובשפל האדירים. בריח הגבינות והדגים. באבני הבניינים הישנים, שמלאים ירוק חודר.

מיום ליום העיר מרגישה פחות זרה לי ואני פחות זרה לה. השוק הישן היה המקום הראשון שהתאהבתי בו ועלה על כל ציפיותיי. השוק של לה רושל הוא שוק מקורה מהמאה ה19 השוק מתחלק לכמה שורות של דוכנים, כשבכל שורה דוכנים מאותו סוג. בצד הקיצוני, והראשון אליו הגעתי, מסודרים דוכנים יפהפיים של דגים ופירות ים. כשאני אומרת פירות ים אני מתכוונת פרות ים! יפים כמו פירות ופראיים כמו הים. אוייסטרים, לנגוסטינים, אסקרגו, מולים, צדפים מכל הסוגים, קיפודי ים, סרטנים, לובסטרים והזרוע עוד נטוייה והעיניים פעורות לרווחה. לטרוף. בשורה האמצעית דוכני הבשר. עופות מכל מיני סוגים, צבעים וגדלים, בקר וחזיר ונקניקים ונקניקיות מעוררי תאווה. בשורה השלישית גבינות. עיגולים, משולשים, מלבנים, טרפזים ומיני צורות גיאומטריות של גבינות. חלק מהגבינות מקומיות ושמן לא אומר לי כלום ובטח גם לא לכם (מי שלא תהיו), חלק מהגבינות יותר מוכרות אך עדיין זרות. בין שלושת השורות הללו פזורים דוכני בולנז'רי קטנים ודוכן שוקולד אחד או שניים. יסלחו לי חובבי המתוק שעדיין לא טעמתי יותר מידי ממטעמיו המתוקים של המטבח הצרפתי.

אני מקפידה ללכת בקביעות לשוק, ולאותם מוכרים. אף אחד לא מדבר אנגלית אבל כולם נעימים, סבלניים ומסבירי פנים. הם קוראים לי מדאם או מדמוזל, זה מצחיק אותי. עונים לי בנימוס ומחזיקים לי את השקית עם כל העלים הירוקים כדי שאכניס אותם אחרונים לשק, שחלילה לא ימעכו. אני קונה עלים קטנים ויפהפיים שגדלים בתפרחות ירוקות ועדינות, הם קוראים לזה מש, אני קוראת לזה משגע. קניתי צנוניות צרפתיות ארוכות וורדרדות שטעמן עדין הרבה יותר מהצנוניות הישראליות החריפות. כל הירקות יפים וטריים ועושים לי חשק לסלט עם חרדל וחומץ בלסמי. אני מממשת את החשק הזה בלי ייסורי מצפון כמה פעמים ביום. כדי לאזן אני אוכלת לצד זה גבינה מהשוק. כל פעם אני הולכת לאותו דוכן ומבקשת מהם שיציעו לי משהו. פעם עיזים קשה, פעם רכה, פעם מחלב בקר ותמיד טעים ותמיד חדש. אם לא הספיקה אשמת הגבינות השמנות, אני מוסיפה לתערובת סוסיסון (נקניק) צרפתי טוב ואוכלת בהנאה גמורה.

מעל הכל, הדגים ופירות הים הם אלו שמטריפים את דעתי. העיר גובלת באוקיינוס האטלנטי שמזַמן צדפות נהדרות והרבה תענוגות קולינריים. כבר ביום הראשון יצאתי למסע אוייסטרים שעדיין לא נגמר ובטח גם לא יגמר בקרוב. תחילה, ניגשתי לדוכני האוייסטרים והצצתי. מה עושים המקומיים? קונים! קונים בארגזים. קילוגרמים על גבי קילוגרמים מהצדפות הפראיות והמטריפות האלו. כל מי ששאלתי על כך ענה בבטחון,  Noel , חג המולד. זאת שיא עונת האוייסטרים ושיא עונת החגיגות ומה יותר חגיגי מפלטת אוייסטרים טריים? הדוכנים היו כל כך עמוסים שהרוכלים אמרו לי שלצערם הם לא יכולים היום לפתוח אוייסטרים לאכילה בדוכן. אחרי כל כך הרבה ציפיות לאוייסטרים לא הייתי מוכנה לוותר כל כך מהר וחיכיתי. כשהרוכלים החלו להעמיס את סחורתם על טנדרים קטנים, כשבַדים עדינים כבר כיסו את הפירות והירקות וכשעל הקרח נותרו רק זנבות ושאריות עצובות של שרימפ או לנגוסטין שנעזב, פניתי לדוכן אוייסטרים חדש ובחיוך מלא תקווה שאלתי אם אפשר לטעם אוייסטרים. כמובן שאמרתי שזה יומי הראשון בצרפת ובלה רושל והמוכר הצעיר, ברוח חגיגית במיוחד, הסביר לי על שני סוגי אוייסטרים שהיו לו ושאל מה ארצה לטעום. ביקשתי אחד ואחד. הראשון קטן ועם טעם של יוד. השני גדול ובשרני יותר. שניהם, גן עדן! ביקשתי עוד אחד קטן, נאנחתי אנחת רווחה: סוף סוף, אוייסטרים! וביקשתי לשלם. המוכר הסתכל עלי, על המוכרים שסביבו ואמר שזאת מתנה. אמרתי תודה יפה, חייכתי ונפרדתי לשלום. מאז אני קונה קבועה בדוכן שלהם ושושו מפתח מומחיות בפתיחת אוייסטרים. אני כמובן מפתחת מומחיות בלאכול אותם. האם האושר שטמון בכל צדפה ימית כזאת יעלם אי פעם? נקווה שלא. אני בכל מקרה אמשיך לבדוק.

להזמין בשפה זרה. להזמין אוכל זר ותפריט זר. זה כולל הרבה גמגום, הרבה הצבעה וכן, גם הרבה אכזבה. לא קל להזמין מתוך התפריטים הצרפתיים שכתובים בכתב יד מסולסל ומחובר ומלאים במילים שלא ממש מצאתי במילון. אנחנו לא נבהלים ומנסים. חלק מהנסיונות צלחו, מולים נהדרים, פואה גרה נהדר עם שומן צהבהב שמקשט אותו כמו כתר וקרפים מלוחים ומלאים באהבה שנעשים על ידי שלוש אחיות צרפתיות יפות. חלק מהניסיונות, פחות מוצלחים, תבשיל קוקי סאן ז'אק וגבינות שמנות, צלי בשר ברוטב שמן ותפל שהזכיר תבשיל פולני עצוב.

אני מקווה שעם הזמן האותיות המסולסלות יהפכו מוכרות ושהמטבח הצרפתי, על כל תפארתו יתגלה בפני. עד אז, אמשיך לנסות להזמין "כמו אצל השכנים", אקנה פרודוקטים שגורמים לי לקנא בעצמי שאני יכולה לקנות אותם כל יום, אשתה הרבה יין מבורדו השכנה ואתענג על חיי החדשים.

 A plus,

Yasmineat