הזמן חולף מהר בחורף של לה רושל. הימים מתארכים ומתקררים והשמש מסתכלת לי ישר בפנים ובמלוא העוז, משקרת! קרח ממלא את החריצים שעל המזח בדרך לאוניברסיטה. אנחנו נזהרים לא להחליק, שומרים על קצב מהיר אך זהיר.בינתיים עברנו דירה. יש לנו מעון קבוע (יחסית) ומטבח שווה (יחסית) והרצפה עקומה בעליית הגג המקסימה שלנו.יש לנו חלון שצופה לשמיים וחלונות קטנים שנעים לקרוא לצידם. העיר יפה מהחלון שלנו. אם מסתכלים ממנו מספיק זמן אפשר בקלות לדמיין את אירופה שלפני הטלפונים והאינטרנט. רעפים רעפים וארובות קטנות שנשארו מיותמות מעשן ופינו את מקומן לגז ולחשמל. מאחד החלונות רואים שעון ששכח את הזמן ופעמון שבודק את ערנות התושבים ומצלצל בהפתעה ובהתלהבות בשעה לא שעה.הזמן חולף מהר בחורף של לה רושל. הגעגוע מקבל צורה. זו כבר לא תחושה מעומעמת שמתלווה להרפתקאות היום יום ולגילויים הבלתי פוסקים. הגילויים קטנים יותר והגעגוע ברור יותר.
צחוקם של הרוכלים בשוק של יום שישי אחר הצהריים מזכיר לי את מוכר הבוריקה משוק הכרמל וארגז ריק מחוץ לחנות סגרוה מגביר את פעימות ליבי ומזכיר לי את אלנבי אהובי. לפתע התיבול מעודן מידי והחיתוך מדוייק מידי ונפשי משוועת למשהו חריף. הנימוס הצרפתי מעורר בי חשק לפיתה נוטפת טחינה וליבי נמס כשאני חושבת על בורקס חם ברחוב לוינסקי.מאוחר בלילה עם בואו של רעב מלווה ביותר מידי יין צרפתי ורצון למשהו מהיר וזול, שושו ואני מצאנו את עצמנו עומדים בתור מול "טורק קבב". הזמנה קבב, שזה בז'רגון המקומי שווארמה, שמגיעה עם רוטב גבינה מומסת ועם עגבניות, בצל וחסה מעל. אחרי שיחה קצרה עם המוכר הטורקי הצעיר על ארץ חדשה וגעגועים למולדת עולה הנושא. הנושא שאנחנו, בעיקר שושו, מוצאים את עצמנו מדברים עליו בלי סוף פה. הקפה. הבענו בפני המוכר הצעיר את געגוענו לקפה שחור. בעיקר את געגועיו של שושו שכבר שתה את מלאי הקפה שהבאנו מהארץ. המוכר המבוגר, בעל התפקיד המכובד של חיתוך השווארמה עצר את מלאכתו והביט בנו מבט ארוך ובוחן ואז אמר "אינטר מרשה". "פרדון" קראנו מאחורי הדלפק. "אינטר מרשה" חזר המוכר הצעיר, "כלבו ענק. יש להם קפה שחור". הודנו לו בהתלהבות, קראנו כמה קריאות התפעלות מהשווארמה וממולדתו של המוכר הצעיר וחזרנו הביתה מלאי התרגשות. כמה ימים אחרי, הגענו לסופר, שנמצא מחוץ לעיר, וחיפשנו בין כל המדפים. בין מדפי הקפה, התה, המזון האוריינטלי ולבסוף בכל הסופר. הקפה השחור לא נמצא. עצובים חזרנו אל שותפנו לגעגוע. שני המוכרים הביעו הפתעה ואכזבה על כך שציפיותינו לא התממשו. הזמנו "קבב" והתכוננו להתנחם בזה כשלפתע המוכר המבוגר שוב עצר את מלאכתו והביט בנו במבט הארוך והבוחן שלו ואז הושיט יד זריזה מתחת לדלפק, שלף צנצנת של קפה טורקי ונתן לנו אותו. שושו ואני עמדנו עם השווארמה ביד, רוטב הגבינה מטפטף אט אט על המעיל והמגפיים ולא ידענו מה לומר. שושו קיבל אוצר. שוב הודנו לו בהתלהבות, קראנו כמה קריאות התפעלות מהשווארמה ומטורקיה היפה ויצאנו לדרכנו מאושרים ומצפים לקפה של הבוקר שיפיג מעט את הגעגוע לניחוחות הקפה בבית.הגעגועים מוציאים ממני פרץ בלתי פוסק של סיפורים על ארץ ישראל היפה שהופכת יפה יותר מרחוק. רוב הסיפורים, כמובן, הם על אוכל וחברי הצרפתיים מגלים סקרנות רבה בעניין. הסקרנות הולידה ארוחת ערב ישראלית בבית החדש שלנו.למדנו להשתמש בכיריים החשמליים והמתקדמים טכנולוגית בדירה שלנו, קנינו הרים של ירקות ובעיקר הרבה בצל ועגבניות. יצאנו לסיור בחנויות מרוקאיות וטורקיות וחיפשנו את הבית בין התבלינים והחמוצים. התקרבנו מספיק אבל לא בדיוק. קנינו טחינה וקפה שחור, גבינה מלוחה, עוד קצת בצל והרבה פלפל חריף ויצאנו לדרך.הזמנו את החברה לארוחה ישראלית ותוך כדי ההכנות הבנו שהם מעולם לא טעמו שום דבר ממה שהם עומדים לאכול. שושו ואני עבדנו בתזמון מושלם, הוא קוצץ, אני מערבבת, הוא מתבל, אני מתקנת. הכנו שקשוקה וחשבנו על ימי שישי אצל בבי בדוסה בנתניה. טעמנו את הטחינה והצטערנו שאנחנו לא עושים פלאפל. הבטנו בבורקסים הנאפים בתנור, דרך חלון הזכוכית, ונזכרנו בדלפק אצל פנסו שפונה לרחוב ההומה. חצילים, כוסברה, פלפל חריף, בצל, צנונית, עגבנייה, שמן זית, לימון וגעגוע.
A plus!
Yasmineat
