Le sixième

28/04/2015

סן סבסטיאן- מסע בעקבות הפינצ'וס.

את הפגישה הראשונה שלי עם העיר הזאת עשיתי עם שושו, ממש שבוע אחרי שהתחתנו. מאז עברו כמעט שלוש שנים ואנחנו במקום כל כך אחר. לפני שלוש שנים הייתי במירוץ אחרי הזמן, לימודים ועוד לימודים, עבודה, משפחה, חברים... התחושה הייתה תמיד שאני לא מספיקה. ריצת מרתון שקו הסיום שלה לא ידוע. היום אני שוחה. עזבתי את מסלול האספלט ובחרתי לי ים עמוק ואין סופי. כן, גם פה אין קו סיום ברור אבל אני כבר לא מפחדת וכבר לא רצה. אני שוחה לאט ובבטחה, לפעמים עם הזרם ולפעמים נגד הזרם. אני נותנת לגלים להרים אותי ולהזיז אותי ומגלה עולמות חדשים מתחת למים. כשצריך אני אפילו יודעת לצלול מתחת לגלים. והמים נעימים, ושקטים ומלטפים. אני לא טובעת ולא נחנקת. אני פשוט שוחה.

בלה רושל המים מקיפים אותי. לאן שאלך, יש מים. יש את הים הפתוח, גועש ומסתורי, יש נמל לאניות גדולות ומרשימות שחוצות את האוקינוס ויש גם נמל לסירות הדיג הקטנות שמביאות סרטנים ושלל אוצרות ונמל לסירות מפרשים שמתנפחים ברוח הלה רושליאנית. יש נחלים קטנטנים ואגמים ואותי מרשימות אפילו השלוליות שמתייבשות בשמש. כמו לה רושל, גם סן סבסטיאן מוקפת מים, עם גלים גבוהים, ותעלות וגשרים. ככה בין גל לגל החלטנו שושו ואני לקפוץ לשכנה הספרדית שהכרנו פעם וכל כך אהבנו.

בשישי בבוקר העמסנו את הגלשנים, החליפות, התיקים וההתרגשות על אוטו ויצאנו לדרך, דרומה. פני השטח השתנו לאט לאט והמישור הפך לגבעות ואז להרים גבוהים וירוקים. כעבור כמה שעות חצינו את הגבול. גבול זאת מילה גדולה מידי לקו הדמיוני שמפריד בין שתי המדינות האלו. כל כך דומות וכל כך שונות. השלטים השתנו מצרפתית לספרדית וחצי שעה אחר כך כבר היינו בסן סבסטיאן שהייתה מוכרת ויפה עוד יותר משזכרנו.

אז מה התוכניות לסן סבסטיאן? פינצ'וס, והרבה! פינצ'וס הם טאפאסים באסקיים שאוכלים בברים לאורך חבל הארץ הקסום הזה. הם מסודרים בשורות ובערמות לגובה, רובם מגיעים על פרוסת לחם וחוץ מזה האופציות הם אינסופיות. החל מחמון ספרדי משובח, עגבניות ושמן זית, לפלפל ממולא גבינה ומטוגן, לנקניקיית דם עם בצל מטוגן. גם פטריות שמנמנות מוצאות את עצמן על שיפוד, נעוצות בפיסת לחם נוטפת שמן זית והחביב עלי, פשוט וממזרי, אנשובי, זית ופלפלים חריפים חמוצים, שרק המחשבה עליהם מוציאה אותי מדעתי. את הפינצ'וס אוכלים בעמידה ליד הבר עם הבירה או סתם עם איזה כוס יין ספרדי.

בתוך פחות מ48 שעות, הצלחנו לאכול 8 ארוחות פינצ'וס כלומר, פינצ'וס גם לארוחת בוקר. פינצ'וס זה אוכל מושלם בשבילי. אני כמו ילד, רעבה כל שלוש שעות, רוצה את מה שיש בצלחות של אחרים ונעשית עצבנית אם האוכל לא מתקרב. עם הפינצ'וס לא צריך להתחייב למנה אחת ולא על מסגרת של ארוחה אחת. אפשר לטעום מכל הבא ליד ולתת לעיניים ולחוש הריח לבחור ולא למוח המתלבט ביןהמנות בתפריט. אח הפינצ'וס... ביס קטן ועמוס בשמן. התאהבתי בשנית. ושלא תבינו לא נכון, אני לא זונחת את האויסטרים ואת פירות הים, שממלאים את ליבי באושר, אבל הפינצ'וס האלה לא מפסיקים להפתיע ומשאירים טעם של עוד גם אחרי 20.

בין ארוחות הפינצ'וס המפוארות החלטנו לתת מקום גם לארוחה אחת "מסודרת" באחת מהמסעדות המדהימות של סן סבסטיאן. סן סבסטיאן ידועה כבירה קולינרית, שמכנסת בתוכה יותר כוכבי מישלן למטר מאשר פריז או כל עיר אחרת (לפחות כך היה כשאני בדקתי). בביקור הקודם אכלנו במסעדה יפהפייה על ראש אחת הגבעות של סן סבסטיאן והשקפנו על השקיעה תוך כדי ארוחה שכל ביס ממנה היה חוויה. היה שם קרוקט מטוגן שהבפנים שלו היה נוזלי ואלוהי וגם מנה של דג ואבנים מעשנות עשויות דיו של דיונונים. הפעם החלטנו לנסות את מסעדת "ני ניו" שמשקיפה גם היא על הים והשקיעה. פתחנו את הארוחה בביצת פואה גרה עטופה בג'ל של פסיפלורה וחביתת אורז מטוגנת עם דיונון על הפלאנצ'ה. המשכנו בקוד מטוגן עם חול בארומת שרימפס וקרם סלרי ומנה של זנב שור מקורמל עם בצלים וגבינה ספרדית נמסה בין פיסות הבשר הנימוחות. מנת הזנב שור הייתה ללא ספק המנצחת של הערב וכל ביס עשה חשק לעוד ביס מהתבשיל המופלא והעמוק הזה.

בגזרת הקינוחים זכינו להפתעה כפולה. הראשונה, קיבלנו מנה שלא הזמנו (איפשהו בין הספרדית, הצרפתית והאנגלית כולנו קצת התבלבלנו) והשנייה הייתה מה שחיכה לנו בתוך המנה הזאת. הקינוח נקרא בועות חלב, כשאני קוראת חלב אני לרוב מדלגת הלאה וכך היה גם הפעם. כשהמנה הגיעה בהפתעה לשולחננו קיבלנו צלחת רוטטת של קצף ובועות שתפסה גם את תשומת לבם של הסועדים סביבנו, שהיו סקרנים מאד לגלות מה מסתתר מתחת לבועות. הכנסנו כפית סקרנית לבליל הבועות וגילינו עוגת פיסטוק וקפה. הקפה נזל מחוץ לעוגה והתערבב עם הבועות וכך נוצר לו קינוח בהחלט מפתיע, לא לחלוטין הטעם שלי אבל ללא ספק מרשים.

הארוחה ב"ני ניו" הייתה ללא ספק שונה מכל החוויה הסן סבסטיאנית שלנו ובהחלט הצדיקה את ההפוגה מהפינצ'וס.

לפני שיצאנו הביתה קניתי שתי צנצנות גדולות של הפלפלים החריפים, שאני כבר לא יכולה בלעדיהם, נקניק צ'וריסו חריף ושַמן וגוש גדול של גבינה ספרדית (כי באמת קשה להשיג גבינה טובה בצרפת...). את המסע הביתה עשינו כשאנחנו כבר מתגעגעים לפינצ'וס וקבענו שבאה הבאה נתכננן טיול שיספק לנו עוד  סיבוב פינצ'וס אחד או שניים.

Hasta luego

yasmineat

לינק למסעדת "ני ניו" המצויינת:

http://www.restaurantenineu.com/en/

נ.ב.

מחסור התמונות של פינצ'וס נובע מכך שהמוח שלי הפסיק לעבוד כשראיתי את הממזרים האלה מחכים לי כל כך יפה ...

קוורטט של ביצים בכוסות

02/04/2015

אז כבר ברור שאני חובבת אוכל מושבעת. אני אוהבת לקרוא עליו, לדבר עליו, לכתוב עליו, להכין אותו והכי הכי בעולם, לאכול אותו. במה שקשור לאוכל הייתי אומרת שאני הרפתקנית אך לא מי יודע מה סבלנית. אם יש בזה יותר מידי שלבים או שחס וחלילה אצטרך לחכות יותר מהזמן שלוקח לי לשטוף את הכלים, לסדר את המטבח, לערוך את השולחן, לדרוך במקום ולעבור הלוך וחזור ליד הסיר כמה פעמים, אני פשוט לא אעשה את זה. אני אוהב אוכל שמדבר. לפעמים אפילו צועק. אוכל שלא משקר לי אלא אומר לי את כל האמת בפרצוף. אולי אוכל פשוט ואולי פשוט אוכל.

פה, ליד השוק ובמטבח החדש שלי, עם שיש מעץ וכיריים בלי אש אני עושה ניסיונות. מנסה גם ללמוד סבלנות. המטבח בצרפתי מעורר השראה והפרודוקטים הצרפתיים עוד יותר. ובארץ? בארץ יש לנו דברים נהדרים ואתכם וכמה שאני מתגעגעת. החלטתי לשתף אתכם בכמה מנסיונות הבישול שלי. אנסה לבחור מתכונים שניתן להכין בקלות גם בלי ליווי צמוד של השוק הצרפתי והאהוב שלי. אני מזהירה מראש שהכמויות לא תמיד יהיה מדויקות וגם הזמנים לא תמיד יהיו מדויקים אבל הכיף הוא בגילוי... והנה אני מציגה בפניכם את המתכון הראשון שאני חושפת לעולם. המתכון הזה כמו כל דבר שאני עושה בחיים, נולד בהשראת אנשים אחרים ורעיונות שמסתובבים להם בעולם (האמיתי והוירטואלי). כשאני יודעת בדיוק איפה הרעיון נולד, אציין בשם את מולידיו, כשלא, תצטרכו להכיר את הילד בשמו. ושמו של הבכור?

oeuf cocotte– ביצה בקדרה

במקרה הזה- קוורטט של ביצים בכוסות.

מה תצטרכו:

4 ביצים טריות (חופש!)

מיכל קרם פרש (שמנת חמוצה או מסקרפונה גם יעבדו)

פרוסה אחת של ג'מבון (חמון/פרושוטו ובייקון גם יהיו מצוינים)

כמה עלי תרד טריים

כמה עלי בזיליקום טריים

עגבניות מיובשות

כרישה

ביצי סלמון

עירית

פטרוזיליה

לחם מצויין (עדיף בגט טוב או כל לחם קריספי)

וכמה אורך רוח?

10 דקות להכנה ועוד בערך 13 בתנור.

המתכון הזה הוא פשוט מאין כמותו ונפלא לארוחה של שבת בבוקר עם חברים או כשסתם בא להתפנק במשהו מנחם וקל. את המנה הכנתי בכוסות קפה קטנות וזה יצא נורא יפה ונורא כיף. אתם יכולים גם להשתמש בקוקוט (כפי שהשם הצרפתי מרמז) או בכל כלי אישי שעמיד בתנור ואינו גדול במיוחד או עמוק במיוחד. כוס של הפוך קטן בבית קפה זה מושלם. אני מציעה פה שלוש וריאציות. אם יכולים לעשות את כולן או לחילופין לבחור ולערבב מה שבא לכם. פטריות יהיו מצוינות, אספרגוס, זוקני ועוד מיליון מרכיבים אחרים.

 

ובמתכונת ליל הסדר:

כוס ראשונה:

מרפדים את תחתית הכוס בחתיכות קטנות של ג'מבון. על הג'מבון מוזגים כף גדושה של קרם פרש. מתבלים בקצת מלח, פלפל ואגוז מוסקט (גם בתבלינים אתם יכולים להשתולל). מעל הקרם פרש שוברים ביצה, למרכז הכלי. מסביב לצהוב של הביצה (או בשמו הפחות נפוץ, חלמון) מניחים בזהירות עוד כף (פחות גדושה) של קרם פרש. מתבלים בעוד קצת מלח, פלפל ואגוז מוסקט (ממש קצת) ועוברים לכוס הבאה.

כוס שנייה:

מרפדים את תחתית הכוס בשכבה דקה של פרוסות דקיקות של כרישה (החלק הלבן כן?). משלב זה זה זהה לכוס הראשונה. כף קרם פרש, קצת תיבול, ביצה ועוד קצת קרם פרש לקינוח.

כוס שלישית:

לוקחים כמה עלי תרד ושניים שלושה עליי בזיליקום וקוצצים. מרפדים את הכוס בירוקים החינניים ומניחים שתי עגבניות מיובשות בצידי הכוס, על העלים. עכשיו, כמו בכוסות שקדמו, קרם פרש, ביצה ועוד קרם פרש. לא לשכוח לתבל כמובן.

כוס רביעית:

הא! פה אתם נכנסים לתמונה. דמיינו, שדרגו ואנא, ספרו לי מה עשיתם!

 

אחרי שכל הכוסות מרופדות ואתם רואים רק את הקרם פרש הלבנבן שמחבק את הצהוב המבריק אתם תגלו שאתם לא זוכרים מה שמתם בכל כוס. באסה. תעשו לעצמכם סימן כי עוד רגע תרצו לקשט ועלול להיות עצוב עם הביצי דגים יקפצו לכוס עם הג'מבון.

אז אחרי שוידאתם מה הוא מה, מניחים את הכוסות בתבנית עמוקה וממלאים בה מים חמים (לא רותחים) עד קצת מעל חצי מגובהה של הכוס. מכניסים לתנור שחומם מראש ל180 מעלות.

מחכים בסבלנות בין 10-17 דקות, תלוי כמה אם אתם אוהבים את הביצים רכות או לא ותלוי באישיות של כל תנור. תיזהרו לא לקבל ביצים קשות. המטרה היא שיהיה נוזלי.

אחרי שהחלטתם באומץ להוציא את התבנית מהתנור (בזהירות!) והגיע זמן הקישוט.

כוס ראשונה:

הג'מבון מקבל קצת פטרוזיליה ועירית קצוצים.

כוס שנייה (ואהובה עלי):

מפזרים עירית בנדיבות וכפית גדושה של ביצי דגים.

כוס שלישית:

התרד מקבל עגבנייה מיובשת קצוצה ועוד קצת בזיליקום.

כוס רביעית:

?

גם ה"קישוטים" הם לחלוטין חופשיים וכל כך כיפיים.

את הלחם קולים קלות בזמן הקישוט.

יש לחם? יש כוסות שופעות בכל טוב? לאכול! זהירות זה חם וצריך לאכול מיד.

בתיאבון

את ההשראה לפוסט הזה קיבלתי מרייצ'ל קו הנפלאה.

http://www.rachelkhoo.com/

ועוד קרדיט נוסף לאבי הנפלא שמטפל באהבה בכל התמונות המטושטשות והעקומות שאני שולחת לו. תודה!

Le cinquième

19/3/2015

בחוץ יש קשת בענן ואויר נקי. בפנים ראשי מעורפל. איך אתחיל לכתוב? ועל מה?

הvacances(חופשה) הצרפתי. מוסד עתיק יומן שהצרפתים לא משים ממנו, ואני יכולה להבין למה. אז לשמחתי הפעם, אחרי קיצים רבים של הגשת משקאות לשולחנות מלאים בצרפתים שזופים אני זוכה להיות בצד המרוויח שלהvacances הצרפתי. במשך שישה שבועות למדתי כל יום כללים, פעלים, זמנים, מילים ואין סוף יוצאים מן הכללים. התאמנתי על המבטא, חזרתי באוזני חברים על פתגמים שמצאתי שנונים ונשאבתי לתוך הצרפתית. ואז הגיע הvacances. קיבלתי אותו אל זרועותיי בידיים פתוחות ותכננתי תוכניות, ביקור של ההורים בלה רושל, טיול קטן לפריז, קריאה, כמובן אכילה וקצת מנוחה.

ההורים הגיעו ביום שישי ברכבת של שש ועשרים בערב. שושו ואני עשינו את דרכנו לתחנת הרכבת הישנה. השעון הגדול בראש המבנה הראה את השעה עשרה לשש. ברור שהקדמנו, אני לא יכולה לחכות. חיכינו על הרציף ואני דמיינתי סצנה מסרט ישן; מזוודות ללא גלגלים, כובעים קטנים ומטפחות מתנופפות. הרכבת המהירה הסתערה על התחנה וממנה יצאו הורי, עם מזוודות על גלגלים ונטולי כובעים אך מחוייכים ומתרגשים. הvacances התחיל.

כמו רוב הדברים בחיי, עיקר הביקור של הורי בלה רושל סבב סביב אוכל וכמובן, פיצוי על הגעגוע. מי שמכיר את אבי יודע שממנו ירשתי את אהבתי לאוכל ורק שנינו מבינים זה לקיבתו של זאת בכל מה שקשור לאוכל. אז למרות שעונת המולים טרם החלה באופן רשמי (קודם עונת האוייסטרים צריכה להגמר, אוי העצבות...) הכנתי קדירת מולים ביין לבן ושמנת שנתנו את אקורד הפתיחה. כמובן שהארוחה נפתחה בשלל סוסיסונים (נקניק, כמו הסלמי האיטלקי) מהשוק ונחתמה בשלל גבינות שהמשיכו לככב גם בארוחת הבוקר למחרת וכמובן גם בכמה טארטיים קטנים ויפים לחובבי המתוק.

הvacances של פברואר/מרץ מוקדש אצל מרבית הצרפתים לסקי. העיר, שכנראה הרגישה שתושביה עזבו את רחובותיה הקטנים ונמליה היפים לטובת ההרים הגבוהים והמושלגים, בכתה רוב השבוע. לנו זה לא הפריע. התעטפנו היטב ויצאנו לקרוע את העיר הקטנה. ראינו מגדלים ישנים, מבפנים ומבחוץ, ביקרנו בבונקר תת קרקעי, גילינו פארק פראי ומשגע והסתובבנו כמה שעות באקווריום המפואר של לה רושל. כמובן שהשוק היה אחד ממקומות הבילוי הקבועים שלנו ופקדנו אותו כל יום.

באחד מימות הגשם הלכנו לאכול אוייסטרים בקפה קטן בשוק. בית הקפה הזה היווה חידה מסתורית עבורי בימים הראשונים בעיר. שמעתי מרוכלי האוייסטרים שאם אני רוצה לאכול אוייסטרים טריים, במקום, אני צריכה להביא מגש מבית הקפה. מגש? בית קפה? מה כל זה אומר, שאלתי את עצמי. יצר הסקרנות וההרפתקנות הקולינרית גבר עלי והתחלתי לחפש בין בתי הקפה שסובבים את השוק מגשי אוייסטרים. יום ראשון שמשי אחד מצאתי את בית הקפה המדובר, שמש חורפית, אנשים מחויכים ומגשי אוייסטרים.ראיתי מזווית העין מלצרית מבוגרת בעלת חיוך שובב ומבט בוחן. התקרבתי ושאלתי אם תוכל לעזור לי, אני רוצה לאכול אוייסטרים בשמש. המלצרית השמנמנה ועליזה חייכה והפנתה אותי לערימת מגשים. "קחי לך מגש ולכי למוכר האוייסטרים החביב עליך. בקשי שיפתח לך איזה אוייסטרים שאת רוצה וחזרי הנה." כנפיים קטנטנות והילה זוהרת נוספו לפתע לדמותה של המלצרית טובת הלב שהגשימה את משאלת ליבי. אך כמו סינדרלה, גם למשאלה שלי יש תוקף. בשעה 13:00 נסגר השוק וכל הרוכלים מקפלים את סחורתם והולכים. רצתי למוכר האוייסטרים מביקורי הראשון בשוק, הזמנתי הר של צדפות יפהפיות ומיהרתי חזרה לבית הקפה. בשולחן קטן, בשמש המלטפת, חיכה לי נסיך יפה תואר עם בקבוק יין לבן, לחם והרבה חמאה. ומאז, אוכלים שושו ואני, באושר ועושר, מגש אוייסטרים בכל יום ראשון, עד עצם היום הזה.

האוייסטרים עם ההורים היו משובחים אך רעבוננו לא פג. בערב, שושו ואני לקחנו את ההורים למסעדת דייגים, צמודה לנמל הדייג הראשי,. במסעדה, בבופה מרשים ביותר, מגישים את הפירות ים שהרגע יצאו מהמים. אכול כפי יכולתך של פירות ים... ושוב אני מרגישה כאילו אני נמצאת בארץ האגדות. אבא ואני יצאנו לקרב על הבופה ואילו אמא ושושו נשארו בעורף והזמינו מנות מהתפריט ה"רגיל" ונהנו למדי. הבופה הכיל את פירות הים נטולי הפוזה, ומלאי הכיף. אלו שהצרפתים אוהבים לאכול בכמויות, ובידיים. אכלנו בולו (שבלול ים) וביגורנו (שבלול ים קטן ושחור) שטובלים במיונז משובח ונהנים מכל רגע. טעמנו גם כל מיני צדפות קטנות שאת שמן אני לא יודעת ובכל מקרה נראה לי שאני מעדיפה אותן מבושלות ולא טריות כמו בבופה הנוכחי. אכלנו לנגוסטינים ושרימפס ושרימפס קטנטנים בטעם קצת מעושן. פיצחנו סרטנים מכמה סוגים ואכלנו צדפות קוטו מבושלות עם יין ופטרוזיליה. פיצחנו וקילפנו ואכלנו בהנאה שרק מי שנכח בה יכול להבין. אני כבר מחכה לפעם הבאה.

 את הארוחה הזאת לא קינחנו בגבינות אבל אל דאגה, במהלך השבוע  טעמנו כל יום גבינה חדשה ובסוף הביקור של ההורים נוצר אצלנו במקרר אוסף של קצוות גבינה.

את הביקור חתמנו בגיחה קצרה לפריז. השארנו את פירות הים מאחור ויצאנו לציד מקרונים. אמא חזרה הביתה עם שלל ואני המשכתי את המסע בלעדיה. צרפת מלאה בעוגיות הקטנות והממזריות האלה. שיק צבעוני שמקשט כל פטיסרי בעיר. אך לא כל עוגייה עגולה וצבעונית שווה את המאמץ, האמינו לי ולאמא שלי.

פריז הרגישה כמו טלטלה בחיינו השלווים בעיר הקטנה. הרחובות דומים, אך גדולים יותר, הקפה דומה, אך יקר יותר, האנשים דומים, אך ממהרים יותר. וכך לראשונה בחיים חווינו את פריז קצת כמו הצרפתים מה"פרובנס". פריז כמו פריז, יש לה קסם וסטייל שאין לאחרות. היא יפה, היא מסתורית והיא גדולה מהחיים. אחרי מפגשים רבים עם חברים ומשפחה פריזאים יצאנו שושו ואני לפגוש חברים במסעדה של תומא. תומא נולד בצרפת אך אימו ישראלית והוא מדבר עברית חיננית במיוחד. קיבלנו הוראות הגעה ויצאנו לדרך. ירדנו בתחנת המטרו ולפנינו נגלה עולם אחר. המוני מספרות אפריקאיות שמציעות תוספות שיער, צמות ותסרוקות לגברים ולנשים. הרגשנו כאילו ירדנו מהמטרו לעשור אחר, ביבשת אחרת. הרחוב המה ולא נראתה המסעדה ברקע. האפריקאים והסינים במקום השתלבו בין התורכים שהתמקמו ברחוב כבר מזמן ונוצרה אווירה בין לאומית ותוססת במיוחד. עברנו מתחת לשער ישן והרחוב שינה את פניו והמוני מסעדות קיבלו את פנינו. הקהל היה צעיר ובעל השיק הפריזאי הכל כך מדויק הגענו למסעדה של תומא רגע לפני התור הגדול. המסעדה מעוצבת בקפידה ומשדרת כיף בלתי רשמי וכך גם האוכל. שילוב של אוכל צרפתי וקצת פחות צרפתי. אכלנו המבורגר משובח עם גוואקמולי וצ'יפס ביתי וקורדון בלו שהיה מעולה והוגש עם מקרוני אנד צ'יז משובח. למסעדה אין פריזר והכל נעשה במקום, אפילו הצ'יפס (CHIPS, לא FRENCH FRIES) שמוגשים עם הבירה.

בבוקר האחרון בפריז הלכנו לשוק הפשפשים. גם בלה רושל יש שוק פשפשים אבל בחורף הוא מורכב מבערך שלושה דוכנים שלא משתנה בהם הרבה. דיתי, אמא של תומא, לקחה אותנו לשוק פשפשים "קטן" ליד ביתה. השוק התחיל ולא נגמר, דוכנים על גבי דוכנים שמציעים גלויות ישנות, כלי מטבח, בגדים, כלי עבודה וכל פריט ישן שעולה על דעתכם. בין הדוכנים הסתתר לו דוכן של כלי מטבח צבעוניים ויפהפיים, חלק מאמייל וחלק מברזל יצוק. בין הסירים והתבניות מצאתי את שאהבה נפשי. סיר לקרוסה ישן אבל צעיר ברוחו בצבע כתום קלאסי, עם ידית מעץ ופיית מזיגה. סיר כזה מעולם לא ראיתי קודם לכן. היה לי ברור, הלקרוסה הזה חוזר איתי הביתה.

וכך, אחרי כמה ימים קצרים ועמוסים בפריז היפה, ארזנו את חפצינו, בינהם סירי האהוב, והתחלנו את המסע הביתה. כן, הביתה. מוזר היה לחשוב על הבית כמקום שהוא לא בארץ אבל כך הרגשנו. עייפים ומרוצים עלינו על הרכבת המהירה שעשתה את דרכה חזרה לאותה תחנה בה אספנו את הורי רק כמה ימים קודם לכן. בשמחה מהולה בעצב צעדנו ברחובותיה הקטנים של לה רושל. עברנו ליד בתי הקפה שאנחנו כבר מכירים, חצינו את השוק הסגור, עלינו במדרגות ונכנסו הביתה.

עד הvacances הבא (באפריל!!!)

A plus,

yasmineat

והנה כמה לינקים לפריז (ממש כמה. מבטיחה להוסיף בביקור הבא.):

מקרונים קלאסיים ומשובחים: www.dalloyau.com

פייר הרמה הגאון, מקרונים מטורפים, גם בשילובים וגם בטעימותם: www.pierreherme.com

המחירים של שתי חניויות המקרונים האלו אומנם בשמיים אבל לגמרי שווים טעימה.

המסעדה של תומא: www.lafermedecharles.fr

Le quatrième

22/2/2015

תמיד הייתי לי אובססיה קלה למזג האויר. כבר שנים שאני בודקת את התחזית כל יום, ולא, לא רק במקום  בו אני חיה. מעניין אותי מה מזג האויר עכשיו בניו יורק ומה הפרש הטמפרטורות בין ירושלים לנתניה ומתי שוקעת השמש בטוקיו ואיך עובר החורף על הסקנדינבים. אני אוהבת את מזג האויר, הוא מסקרן ומפתיע אותי, אפילו כשאני חושבת שאני מוכנה לכל. במיוחד בלה רושל.

מובן שלפני הנסיעה קראתי את התחזית בשקיקה. קראתי ממוצעים של טמפרטורות וסקירות כלליות של איך נראות פה עונות השנה. ריכזתי את הנתונים והתחלתי להתארגן. פחות גשם מבפריז, יותר רוח מבקופנהגן, יותר אור מבתל אביב ופחות קר מבדטרויט. מעיל חם כבר היה לי מהלימודים באוסלו, הצטיידתי בנעלים שיענו על כמה פונקציות חשובות: יפות, עמידות לגשם, חמות וכמובן, נוחות. ארזתי סוודרים, כפפות, אין סוף צעיפים מיותרים ואת בגדי הקיץ השארתי בארץ ישראל החמימה.

לה רושל תפסה אותי לא מוכנה. כל תוכניותי היו לשווא. המעיל היה חם, הנעליים קרות ואי אפשר לנשום עם צעיף גדול וסוודר גולף עבה. נאלצתי להתגמש. היום כבר יש לי נעליים מתאימות (מתאימות זה עניין זמני כי בטח עוד שבועיים גם הן כבר לא יתאימו), יש לי צעיף מתאים וכפפות מתאימות ואולי לעין הבלתי מזויינת אני נראת כאילו נולדתי במזג האוויר הלה רושליאני הזה.

אבל מה שעדיין תופס אותי לא מוכנה זאת השמש. אני בודקת את התחזית בערב ורואה בבירור ענני גשם, אפילו כתוב שחור על גבי לבן "גשם". אני קמה בבוקר, מצחצחת, מתקלחת ונועלת את מגפי הגשם החביבות שלי ויוצאת לאוויר העולם, הרטוב. אני כל כך אוהבת להצליח עם מזג האוויר. אלא שפה בלה רושל, גם כשהשמיים שחורים ובוכים, השמש תמיד מוצאת את דרכה החוצה. היא מתגנבת מאחורי הענן ותפסת בגאווה את מקומה הבלתי מעורער בעיר שמתגאה בשעות השמש שלה. השמש תמיד יוצאת. כמו בשיר הכי אופטימי, השמש של לה רושל מנצחת את העננים השחורים ויוצרת תפאורה דרמטית לחיי.

וכך בין רגעי השמש לרגעי הגשם חברי הלה רושליאנים החלו בהכנות לארוחת הערב צרפתית למהדרין. ארוחה שאני מחכה לה כל השבוע. ישבתי בבית ודמיינתי את חלוקת התפקידים: סולאן מנצחת על אלכס ולאו, שחותכים במרץ וויקטור משבש את ההרמוניה עם בדיחה ושאלה לא קשורה, מכיוון שהוא את עבודתו סיים כבר בבוקר כשכולם היו בעבודה. חלמתי בהקיץ על המטעמים שהם מכינים ועל הריחות שעולים מהמטבח שלהם שנמצא לא כל כך רחוק מהמטבח שלי. וכך, ברגע של הארה, כשהעננים פינו את מקומם לקרני השמש המנצנצות על העיר הרטובה, נעלתי את מגפי הגשם שלי ויצאתי לבחון את המטבח הצרפתי במציאות.

צלצלתי בפעמון, נכנסתי פנימה, פשטתי את מעילי ופצחתי בהסברים להגעתי טרם עת לארוחה. "פשוט, נורא רציתי לראות מה אתם מכינים. כלומר, איך אתם מכינים. כלומר, איך עושים אוכל צרפתי. כלומר-" הכל נשמע לי דבילי ופתאום הבנתי שאולי הסקרנות שלי קצת מביכה אותם ואולי לא הייתי צריכה להפריע. בעודי בוחנת את דבריי, סולאן כבר המשיכה הלאה לקילוף הבטטות, אלכס פרס את הלחם וויקטור שפך כוס יין. הצטרפתי לקרקס והפכתי לכרוז. סולאן מכינה פירה בטטה ולאו חותך לפת שיאכל עם האווז. אלכס צולה קרוסטינים לפואה גרה וויקטור מנקה את השולחן משאריות האלכוהול הדביק. מילים נזרקו באויר, כלים זזו ממקום למקום. ריחות התחלפו ובקבוקים נפתחו. עד מהרה קיבלתי גם אני תפקידים קטנים, חתכתי פטריות, קילפתי ירקות ובעיקר שאלתי המון שאלות. ויקטור שמח לקחת על עצמו את תפקיד המדריך. כל שאלה ששאלתי זכתה לתשובה מלווה בערך בויקיפדיה,  תמונות ודוגמאות. הריחות התגברו וכך גם הרעב. בשעה שנקבעה לארוחת הערב הגיע שושו, האורח היחיד בארוחה כיוון שאני התעקשתי להשתלב בהכנות.

הארוחה נפתחה בכוסית של פינו. יין מתוק שעובר בישול ומאד טיפוסי לאזור. אלכס סיפר שבקיץ הם שותים את זה על הסיפון של האונייה הגדולה של מוזיאון הימים, שהופך לבר בחודשי הקיץ העמוסים. המתיקות של הפינו עשתה לי חשק לערבב אותו עם קרח וסודה ולעלות לסיפון. אלכס נחרד מהמחשבה על דילול המשקה האהוב ועברנו לשלב הבא בארוחה.

פתחנו בקבוק יין אדום, מבורדו כמובן, והתיישבנו לשלוחן. כנראה שהשקשוקה של הארוחה הישראלית עוררה בהם השראה למצוא מנה דומה במטבח הצרפתי והם אכן צלחו את המשימה עם "les oeufs en meurette". ביצים שמבושלות בדיוק באותו אופן כמו שקשוקה רק שבמקום לשכשך ברוטב עגבניות חרפרף הביציים האלה זכו לטבילה ברוטב של בייקון בחמאה עם פטריות והמון המון יין אדום. המנה הראשונה הייתה נהדרת ואחריה היה צורך לנוח קצת מהאוכל ולהתחיל בהכנת המנה העיקרית. ההפסקה בין המנות לוותה באופן מפתיע, בעוד מנה. נשנשנו קרוסטיני עם פואה גרה אלוהי. בין קראנצ' לקראנצ' של הקרוסטיני אפשר היה לשמוע את החברותה ממלמלת מילמולי נחת והצהרות שזה כמו ארוחת חג מולד רק בפברואר. שמחנו לסיבה למסיבה ואלכס ניגש לתפקידו המשמעותי בארוחת הערב, הכנת האווז. שלושה נתחים גדולים של אווז תובלו ושושו ואני עמדנו נפעמים מול כמות השומן שעתידה להכנס לקיבתנו הים תיכונית. לאו הרגיע אותנו ואמר שלא אוכלים את כל השומן של האווז, במנה הזאת. הם שומרים את השומן לטיגון הלפת. חזרנו לשולחן, לגמנו עוד קצת יין ולפתע אלכס ניגש כמעט בריצה לשולחן וצעק בהיסטריה לא אופיינית, "מהר! לאכול! זה מתקרר." כעבור שנייה לכל אחד מאיתנו היו פיסות אדומות של חזה אווז בצלחת, פירה בטטה שכמובן היה גדוש בחמאה ולפת מטוגנת בשומן אווז. כולם ניגשו מיד למלאכת האכילה ושקט שרר סביב השולחן. כעבור כמה ביסים חזרו קולות הצחוק והדיבור לשולחן ואלכס ציין שזאת הפעם הראשונה שהוא מכין אווז ושחבל שזה מתקרר כל כך מהר. שושו ואני אכלנו בשקיקה בעוד ויקטור מוזג עוד ועוד יין ובוצע חתיכות גדולות של בגט לכל הסועדים. לאט לאט פיסות האווז האחרונות נאכלו, הפירה נבלע והלפת שאין מילים לתאר את הפספוס שחשתי כשחשבתי על כל השנים שעברו עד היום שטעמתי לראשונה לפת מטוגנת בשומן אווז, נעלמה מצלחותינו. ויקטור קם ממקומו והכריז בקולו הצוחק שהגיעה שעת הגבינה.

על השולחן הונח קרש עץ גדול עם ארבע גבינות צרפתיות משובחות שסודרו על פי סדר האכילה הראוי כשבראש ניצבת הChèvre הקלילה ובסוף הרוקפור החזקה והדומיננטית. לצד הגבינות הניחה סולאן קערה גדולה של עלים רעננים ולצידם רוטב ויניגרט צרפתי עמוס בבצל סגול שהבריק בשמן כמו ריף צבעוני מתחת למים. אכלנו את הגבינות בשקיקה והתענגנו על המרקמים והריחות כשויקטור ברקע הזכיר שעוד יש קינוח שהוא הכין. ויקטור סירב לגלות איזה קינוח הכין ואני, שלא חובבת גדולה של מתוק, הצטערתי כל כך שכללי הנימוס מחייבים שלפחות אוכל קצת מהקינוח שהוא מדבר עליו כבר יומיים. הבטתי בגבינות, ואז בפניו של ויקטור ואז שוב בגבינות, לקחתי ביס אחרון לפרידה, נצרתי את הטעמים העשירים בפי ושאלתי בחיוך מובס מה לקינוח. ויקטור ניגש למטבח וכעבור רגע חזר עם עוגה באסקית. ויקטור כבר הודה בפני ובפני שושו שאהבתו הגדולה ביותר הייתה מאז ומתמיד, חמאה. בקינוח הזה יש הרבה חמאה והרבה שמנת וזה כל מה שויקטור היה מוכן לחשוף. הוא חתך את העוגה וכל אחד מאיתנו קיבל פרוסת עוגה בגודל שויקטור היה רוצה לאכול. לצד העוגה אכלנו ריבת תאנים ואניס שסבתא של לאו הכינה ושתינו רום מתובל בפירות.

בדרך הביתה, צוחקים ומלאים קיפצנו שושו ואני בין השלוליות, חשבנו על המקריות שבה פגשנו את החבורה העליזה הזאת וניסינו לדמיין מה עוד צופנת לנו העיר שטופת השמש הזאת שלא מפסיקה להפתיע.

A plus,

yasmineat