19/3/2015
בחוץ יש קשת בענן ואויר נקי. בפנים ראשי מעורפל. איך אתחיל לכתוב? ועל מה?
הvacances(חופשה) הצרפתי. מוסד עתיק יומן שהצרפתים לא משים ממנו, ואני יכולה להבין למה. אז לשמחתי הפעם, אחרי קיצים רבים של הגשת משקאות לשולחנות מלאים בצרפתים שזופים אני זוכה להיות בצד המרוויח שלהvacances הצרפתי. במשך שישה שבועות למדתי כל יום כללים, פעלים, זמנים, מילים ואין סוף יוצאים מן הכללים. התאמנתי על המבטא, חזרתי באוזני חברים על פתגמים שמצאתי שנונים ונשאבתי לתוך הצרפתית. ואז הגיע הvacances. קיבלתי אותו אל זרועותיי בידיים פתוחות ותכננתי תוכניות, ביקור של ההורים בלה רושל, טיול קטן לפריז, קריאה, כמובן אכילה וקצת מנוחה.
ההורים הגיעו ביום שישי ברכבת של שש ועשרים בערב. שושו ואני עשינו את דרכנו לתחנת הרכבת הישנה. השעון הגדול בראש המבנה הראה את השעה עשרה לשש. ברור שהקדמנו, אני לא יכולה לחכות. חיכינו על הרציף ואני דמיינתי סצנה מסרט ישן; מזוודות ללא גלגלים, כובעים קטנים ומטפחות מתנופפות. הרכבת המהירה הסתערה על התחנה וממנה יצאו הורי, עם מזוודות על גלגלים ונטולי כובעים אך מחוייכים ומתרגשים. הvacances התחיל.
כמו רוב הדברים בחיי, עיקר הביקור של הורי בלה רושל סבב סביב אוכל וכמובן, פיצוי על הגעגוע. מי שמכיר את אבי יודע שממנו ירשתי את אהבתי לאוכל ורק שנינו מבינים זה לקיבתו של זאת בכל מה שקשור לאוכל. אז למרות שעונת המולים טרם החלה באופן רשמי (קודם עונת האוייסטרים צריכה להגמר, אוי העצבות...) הכנתי קדירת מולים ביין לבן ושמנת שנתנו את אקורד הפתיחה. כמובן שהארוחה נפתחה בשלל סוסיסונים (נקניק, כמו הסלמי האיטלקי) מהשוק ונחתמה בשלל גבינות שהמשיכו לככב גם בארוחת הבוקר למחרת וכמובן גם בכמה טארטיים קטנים ויפים לחובבי המתוק.
הvacances של פברואר/מרץ מוקדש אצל מרבית הצרפתים לסקי. העיר, שכנראה הרגישה שתושביה עזבו את רחובותיה הקטנים ונמליה היפים לטובת ההרים הגבוהים והמושלגים, בכתה רוב השבוע. לנו זה לא הפריע. התעטפנו היטב ויצאנו לקרוע את העיר הקטנה. ראינו מגדלים ישנים, מבפנים ומבחוץ, ביקרנו בבונקר תת קרקעי, גילינו פארק פראי ומשגע והסתובבנו כמה שעות באקווריום המפואר של לה רושל. כמובן שהשוק היה אחד ממקומות הבילוי הקבועים שלנו ופקדנו אותו כל יום.
באחד מימות הגשם הלכנו לאכול אוייסטרים בקפה קטן בשוק. בית הקפה הזה היווה חידה מסתורית עבורי בימים הראשונים בעיר. שמעתי מרוכלי האוייסטרים שאם אני רוצה לאכול אוייסטרים טריים, במקום, אני צריכה להביא מגש מבית הקפה. מגש? בית קפה? מה כל זה אומר, שאלתי את עצמי. יצר הסקרנות וההרפתקנות הקולינרית גבר עלי והתחלתי לחפש בין בתי הקפה שסובבים את השוק מגשי אוייסטרים. יום ראשון שמשי אחד מצאתי את בית הקפה המדובר, שמש חורפית, אנשים מחויכים ומגשי אוייסטרים.ראיתי מזווית העין מלצרית מבוגרת בעלת חיוך שובב ומבט בוחן. התקרבתי ושאלתי אם תוכל לעזור לי, אני רוצה לאכול אוייסטרים בשמש. המלצרית השמנמנה ועליזה חייכה והפנתה אותי לערימת מגשים. "קחי לך מגש ולכי למוכר האוייסטרים החביב עליך. בקשי שיפתח לך איזה אוייסטרים שאת רוצה וחזרי הנה." כנפיים קטנטנות והילה זוהרת נוספו לפתע לדמותה של המלצרית טובת הלב שהגשימה את משאלת ליבי. אך כמו סינדרלה, גם למשאלה שלי יש תוקף. בשעה 13:00 נסגר השוק וכל הרוכלים מקפלים את סחורתם והולכים. רצתי למוכר האוייסטרים מביקורי הראשון בשוק, הזמנתי הר של צדפות יפהפיות ומיהרתי חזרה לבית הקפה. בשולחן קטן, בשמש המלטפת, חיכה לי נסיך יפה תואר עם בקבוק יין לבן, לחם והרבה חמאה. ומאז, אוכלים שושו ואני, באושר ועושר, מגש אוייסטרים בכל יום ראשון, עד עצם היום הזה.
האוייסטרים עם ההורים היו משובחים אך רעבוננו לא פג. בערב, שושו ואני לקחנו את ההורים למסעדת דייגים, צמודה לנמל הדייג הראשי,. במסעדה, בבופה מרשים ביותר, מגישים את הפירות ים שהרגע יצאו מהמים. אכול כפי יכולתך של פירות ים... ושוב אני מרגישה כאילו אני נמצאת בארץ האגדות. אבא ואני יצאנו לקרב על הבופה ואילו אמא ושושו נשארו בעורף והזמינו מנות מהתפריט ה"רגיל" ונהנו למדי. הבופה הכיל את פירות הים נטולי הפוזה, ומלאי הכיף. אלו שהצרפתים אוהבים לאכול בכמויות, ובידיים. אכלנו בולו (שבלול ים) וביגורנו (שבלול ים קטן ושחור) שטובלים במיונז משובח ונהנים מכל רגע. טעמנו גם כל מיני צדפות קטנות שאת שמן אני לא יודעת ובכל מקרה נראה לי שאני מעדיפה אותן מבושלות ולא טריות כמו בבופה הנוכחי. אכלנו לנגוסטינים ושרימפס ושרימפס קטנטנים בטעם קצת מעושן. פיצחנו סרטנים מכמה סוגים ואכלנו צדפות קוטו מבושלות עם יין ופטרוזיליה. פיצחנו וקילפנו ואכלנו בהנאה שרק מי שנכח בה יכול להבין. אני כבר מחכה לפעם הבאה.
את הארוחה הזאת לא קינחנו בגבינות אבל אל דאגה, במהלך השבוע טעמנו כל יום גבינה חדשה ובסוף הביקור של ההורים נוצר אצלנו במקרר אוסף של קצוות גבינה.
את הביקור חתמנו בגיחה קצרה לפריז. השארנו את פירות הים מאחור ויצאנו לציד מקרונים. אמא חזרה הביתה עם שלל ואני המשכתי את המסע בלעדיה. צרפת מלאה בעוגיות הקטנות והממזריות האלה. שיק צבעוני שמקשט כל פטיסרי בעיר. אך לא כל עוגייה עגולה וצבעונית שווה את המאמץ, האמינו לי ולאמא שלי.
פריז הרגישה כמו טלטלה בחיינו השלווים בעיר הקטנה. הרחובות דומים, אך גדולים יותר, הקפה דומה, אך יקר יותר, האנשים דומים, אך ממהרים יותר. וכך לראשונה בחיים חווינו את פריז קצת כמו הצרפתים מה"פרובנס". פריז כמו פריז, יש לה קסם וסטייל שאין לאחרות. היא יפה, היא מסתורית והיא גדולה מהחיים. אחרי מפגשים רבים עם חברים ומשפחה פריזאים יצאנו שושו ואני לפגוש חברים במסעדה של תומא. תומא נולד בצרפת אך אימו ישראלית והוא מדבר עברית חיננית במיוחד. קיבלנו הוראות הגעה ויצאנו לדרך. ירדנו בתחנת המטרו ולפנינו נגלה עולם אחר. המוני מספרות אפריקאיות שמציעות תוספות שיער, צמות ותסרוקות לגברים ולנשים. הרגשנו כאילו ירדנו מהמטרו לעשור אחר, ביבשת אחרת. הרחוב המה ולא נראתה המסעדה ברקע. האפריקאים והסינים במקום השתלבו בין התורכים שהתמקמו ברחוב כבר מזמן ונוצרה אווירה בין לאומית ותוססת במיוחד. עברנו מתחת לשער ישן והרחוב שינה את פניו והמוני מסעדות קיבלו את פנינו. הקהל היה צעיר ובעל השיק הפריזאי הכל כך מדויק הגענו למסעדה של תומא רגע לפני התור הגדול. המסעדה מעוצבת בקפידה ומשדרת כיף בלתי רשמי וכך גם האוכל. שילוב של אוכל צרפתי וקצת פחות צרפתי. אכלנו המבורגר משובח עם גוואקמולי וצ'יפס ביתי וקורדון בלו שהיה מעולה והוגש עם מקרוני אנד צ'יז משובח. למסעדה אין פריזר והכל נעשה במקום, אפילו הצ'יפס (CHIPS, לא FRENCH FRIES) שמוגשים עם הבירה.
בבוקר האחרון בפריז הלכנו לשוק הפשפשים. גם בלה רושל יש שוק פשפשים אבל בחורף הוא מורכב מבערך שלושה דוכנים שלא משתנה בהם הרבה. דיתי, אמא של תומא, לקחה אותנו לשוק פשפשים "קטן" ליד ביתה. השוק התחיל ולא נגמר, דוכנים על גבי דוכנים שמציעים גלויות ישנות, כלי מטבח, בגדים, כלי עבודה וכל פריט ישן שעולה על דעתכם. בין הדוכנים הסתתר לו דוכן של כלי מטבח צבעוניים ויפהפיים, חלק מאמייל וחלק מברזל יצוק. בין הסירים והתבניות מצאתי את שאהבה נפשי. סיר לקרוסה ישן אבל צעיר ברוחו בצבע כתום קלאסי, עם ידית מעץ ופיית מזיגה. סיר כזה מעולם לא ראיתי קודם לכן. היה לי ברור, הלקרוסה הזה חוזר איתי הביתה.
וכך, אחרי כמה ימים קצרים ועמוסים בפריז היפה, ארזנו את חפצינו, בינהם סירי האהוב, והתחלנו את המסע הביתה. כן, הביתה. מוזר היה לחשוב על הבית כמקום שהוא לא בארץ אבל כך הרגשנו. עייפים ומרוצים עלינו על הרכבת המהירה שעשתה את דרכה חזרה לאותה תחנה בה אספנו את הורי רק כמה ימים קודם לכן. בשמחה מהולה בעצב צעדנו ברחובותיה הקטנים של לה רושל. עברנו ליד בתי הקפה שאנחנו כבר מכירים, חצינו את השוק הסגור, עלינו במדרגות ונכנסו הביתה.
עד הvacances הבא (באפריל!!!)
A plus,
yasmineat
והנה כמה לינקים לפריז (ממש כמה. מבטיחה להוסיף בביקור הבא.):
מקרונים קלאסיים ומשובחים: www.dalloyau.com
פייר הרמה הגאון, מקרונים מטורפים, גם בשילובים וגם בטעימותם: www.pierreherme.com
המחירים של שתי חניויות המקרונים האלו אומנם בשמיים אבל לגמרי שווים טעימה.
המסעדה של תומא: www.lafermedecharles.fr
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה