22/2/2015
תמיד הייתי לי אובססיה קלה למזג האויר. כבר שנים שאני בודקת את התחזית כל יום, ולא, לא רק במקום בו אני חיה. מעניין אותי מה מזג האויר עכשיו בניו יורק ומה הפרש הטמפרטורות בין ירושלים לנתניה ומתי שוקעת השמש בטוקיו ואיך עובר החורף על הסקנדינבים. אני אוהבת את מזג האויר, הוא מסקרן ומפתיע אותי, אפילו כשאני חושבת שאני מוכנה לכל. במיוחד בלה רושל.
מובן שלפני הנסיעה קראתי את התחזית בשקיקה. קראתי ממוצעים של טמפרטורות וסקירות כלליות של איך נראות פה עונות השנה. ריכזתי את הנתונים והתחלתי להתארגן. פחות גשם מבפריז, יותר רוח מבקופנהגן, יותר אור מבתל אביב ופחות קר מבדטרויט. מעיל חם כבר היה לי מהלימודים באוסלו, הצטיידתי בנעלים שיענו על כמה פונקציות חשובות: יפות, עמידות לגשם, חמות וכמובן, נוחות. ארזתי סוודרים, כפפות, אין סוף צעיפים מיותרים ואת בגדי הקיץ השארתי בארץ ישראל החמימה.
לה רושל תפסה אותי לא מוכנה. כל תוכניותי היו לשווא. המעיל היה חם, הנעליים קרות ואי אפשר לנשום עם צעיף גדול וסוודר גולף עבה. נאלצתי להתגמש. היום כבר יש לי נעליים מתאימות (מתאימות זה עניין זמני כי בטח עוד שבועיים גם הן כבר לא יתאימו), יש לי צעיף מתאים וכפפות מתאימות ואולי לעין הבלתי מזויינת אני נראת כאילו נולדתי במזג האוויר הלה רושליאני הזה.
אבל מה שעדיין תופס אותי לא מוכנה זאת השמש. אני בודקת את התחזית בערב ורואה בבירור ענני גשם, אפילו כתוב שחור על גבי לבן "גשם". אני קמה בבוקר, מצחצחת, מתקלחת ונועלת את מגפי הגשם החביבות שלי ויוצאת לאוויר העולם, הרטוב. אני כל כך אוהבת להצליח עם מזג האוויר. אלא שפה בלה רושל, גם כשהשמיים שחורים ובוכים, השמש תמיד מוצאת את דרכה החוצה. היא מתגנבת מאחורי הענן ותפסת בגאווה את מקומה הבלתי מעורער בעיר שמתגאה בשעות השמש שלה. השמש תמיד יוצאת. כמו בשיר הכי אופטימי, השמש של לה רושל מנצחת את העננים השחורים ויוצרת תפאורה דרמטית לחיי.
וכך בין רגעי השמש לרגעי הגשם חברי הלה רושליאנים החלו בהכנות לארוחת הערב צרפתית למהדרין. ארוחה שאני מחכה לה כל השבוע. ישבתי בבית ודמיינתי את חלוקת התפקידים: סולאן מנצחת על אלכס ולאו, שחותכים במרץ וויקטור משבש את ההרמוניה עם בדיחה ושאלה לא קשורה, מכיוון שהוא את עבודתו סיים כבר בבוקר כשכולם היו בעבודה. חלמתי בהקיץ על המטעמים שהם מכינים ועל הריחות שעולים מהמטבח שלהם שנמצא לא כל כך רחוק מהמטבח שלי. וכך, ברגע של הארה, כשהעננים פינו את מקומם לקרני השמש המנצנצות על העיר הרטובה, נעלתי את מגפי הגשם שלי ויצאתי לבחון את המטבח הצרפתי במציאות.
צלצלתי בפעמון, נכנסתי פנימה, פשטתי את מעילי ופצחתי בהסברים להגעתי טרם עת לארוחה. "פשוט, נורא רציתי לראות מה אתם מכינים. כלומר, איך אתם מכינים. כלומר, איך עושים אוכל צרפתי. כלומר-" הכל נשמע לי דבילי ופתאום הבנתי שאולי הסקרנות שלי קצת מביכה אותם ואולי לא הייתי צריכה להפריע. בעודי בוחנת את דבריי, סולאן כבר המשיכה הלאה לקילוף הבטטות, אלכס פרס את הלחם וויקטור שפך כוס יין. הצטרפתי לקרקס והפכתי לכרוז. סולאן מכינה פירה בטטה ולאו חותך לפת שיאכל עם האווז. אלכס צולה קרוסטינים לפואה גרה וויקטור מנקה את השולחן משאריות האלכוהול הדביק. מילים נזרקו באויר, כלים זזו ממקום למקום. ריחות התחלפו ובקבוקים נפתחו. עד מהרה קיבלתי גם אני תפקידים קטנים, חתכתי פטריות, קילפתי ירקות ובעיקר שאלתי המון שאלות. ויקטור שמח לקחת על עצמו את תפקיד המדריך. כל שאלה ששאלתי זכתה לתשובה מלווה בערך בויקיפדיה, תמונות ודוגמאות. הריחות התגברו וכך גם הרעב. בשעה שנקבעה לארוחת הערב הגיע שושו, האורח היחיד בארוחה כיוון שאני התעקשתי להשתלב בהכנות.
הארוחה נפתחה בכוסית של פינו. יין מתוק שעובר בישול ומאד טיפוסי לאזור. אלכס סיפר שבקיץ הם שותים את זה על הסיפון של האונייה הגדולה של מוזיאון הימים, שהופך לבר בחודשי הקיץ העמוסים. המתיקות של הפינו עשתה לי חשק לערבב אותו עם קרח וסודה ולעלות לסיפון. אלכס נחרד מהמחשבה על דילול המשקה האהוב ועברנו לשלב הבא בארוחה.
פתחנו בקבוק יין אדום, מבורדו כמובן, והתיישבנו לשלוחן. כנראה שהשקשוקה של הארוחה הישראלית עוררה בהם השראה למצוא מנה דומה במטבח הצרפתי והם אכן צלחו את המשימה עם "les oeufs en meurette". ביצים שמבושלות בדיוק באותו אופן כמו שקשוקה רק שבמקום לשכשך ברוטב עגבניות חרפרף הביציים האלה זכו לטבילה ברוטב של בייקון בחמאה עם פטריות והמון המון יין אדום. המנה הראשונה הייתה נהדרת ואחריה היה צורך לנוח קצת מהאוכל ולהתחיל בהכנת המנה העיקרית. ההפסקה בין המנות לוותה באופן מפתיע, בעוד מנה. נשנשנו קרוסטיני עם פואה גרה אלוהי. בין קראנצ' לקראנצ' של הקרוסטיני אפשר היה לשמוע את החברותה ממלמלת מילמולי נחת והצהרות שזה כמו ארוחת חג מולד רק בפברואר. שמחנו לסיבה למסיבה ואלכס ניגש לתפקידו המשמעותי בארוחת הערב, הכנת האווז. שלושה נתחים גדולים של אווז תובלו ושושו ואני עמדנו נפעמים מול כמות השומן שעתידה להכנס לקיבתנו הים תיכונית. לאו הרגיע אותנו ואמר שלא אוכלים את כל השומן של האווז, במנה הזאת. הם שומרים את השומן לטיגון הלפת. חזרנו לשולחן, לגמנו עוד קצת יין ולפתע אלכס ניגש כמעט בריצה לשולחן וצעק בהיסטריה לא אופיינית, "מהר! לאכול! זה מתקרר." כעבור שנייה לכל אחד מאיתנו היו פיסות אדומות של חזה אווז בצלחת, פירה בטטה שכמובן היה גדוש בחמאה ולפת מטוגנת בשומן אווז. כולם ניגשו מיד למלאכת האכילה ושקט שרר סביב השולחן. כעבור כמה ביסים חזרו קולות הצחוק והדיבור לשולחן ואלכס ציין שזאת הפעם הראשונה שהוא מכין אווז ושחבל שזה מתקרר כל כך מהר. שושו ואני אכלנו בשקיקה בעוד ויקטור מוזג עוד ועוד יין ובוצע חתיכות גדולות של בגט לכל הסועדים. לאט לאט פיסות האווז האחרונות נאכלו, הפירה נבלע והלפת שאין מילים לתאר את הפספוס שחשתי כשחשבתי על כל השנים שעברו עד היום שטעמתי לראשונה לפת מטוגנת בשומן אווז, נעלמה מצלחותינו. ויקטור קם ממקומו והכריז בקולו הצוחק שהגיעה שעת הגבינה.
על השולחן הונח קרש עץ גדול עם ארבע גבינות צרפתיות משובחות שסודרו על פי סדר האכילה הראוי כשבראש ניצבת הChèvre הקלילה ובסוף הרוקפור החזקה והדומיננטית. לצד הגבינות הניחה סולאן קערה גדולה של עלים רעננים ולצידם רוטב ויניגרט צרפתי עמוס בבצל סגול שהבריק בשמן כמו ריף צבעוני מתחת למים. אכלנו את הגבינות בשקיקה והתענגנו על המרקמים והריחות כשויקטור ברקע הזכיר שעוד יש קינוח שהוא הכין. ויקטור סירב לגלות איזה קינוח הכין ואני, שלא חובבת גדולה של מתוק, הצטערתי כל כך שכללי הנימוס מחייבים שלפחות אוכל קצת מהקינוח שהוא מדבר עליו כבר יומיים. הבטתי בגבינות, ואז בפניו של ויקטור ואז שוב בגבינות, לקחתי ביס אחרון לפרידה, נצרתי את הטעמים העשירים בפי ושאלתי בחיוך מובס מה לקינוח. ויקטור ניגש למטבח וכעבור רגע חזר עם עוגה באסקית. ויקטור כבר הודה בפני ובפני שושו שאהבתו הגדולה ביותר הייתה מאז ומתמיד, חמאה. בקינוח הזה יש הרבה חמאה והרבה שמנת וזה כל מה שויקטור היה מוכן לחשוף. הוא חתך את העוגה וכל אחד מאיתנו קיבל פרוסת עוגה בגודל שויקטור היה רוצה לאכול. לצד העוגה אכלנו ריבת תאנים ואניס שסבתא של לאו הכינה ושתינו רום מתובל בפירות.
בדרך הביתה, צוחקים ומלאים קיפצנו שושו ואני בין השלוליות, חשבנו על המקריות שבה פגשנו את החבורה העליזה הזאת וניסינו לדמיין מה עוד צופנת לנו העיר שטופת השמש הזאת שלא מפסיקה להפתיע.
A plus,
yasmineat
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה