ט"ו בשבט וסופר מרקט צרפתי

אני מטורפת על סופרמרקטים. מודה! כשאני מטיילת בחו"ל אני תמיד רצה לראות את הסופר הקרוב. אני אוהבת לראות אוכל, אני אוהבת מגוון ואני אוהבת לראות עגלות קניות של אחרים ולדמיין מה הם הולכים לאכול הערב. הסטודנט שהולך לאכול פסטה זריזה וזולה ממרכיבים בסיסיים. הסבא, שרגיל ליוגורט שלו ולקלמנטינות והילד שכל מה שהוא רוצה זה שוקולד. לכל אחד מאיתנו יש הרגלי קניה שונים, יחס שונה ללמזון ובישול אחר. כשגרתי בצרפת התוודעתי לכמויות המזון המיובא שהם קונים. בננות מברזיל, אבוקדו ממקסיקו, פטריות מפולין, תפוזים מישראל, עגבניות ממרוקו וזה עוד לא הסוף. צבט לי בלב לחשוב על המסע הארוך שהפירות והירקות האלה עשו עד שהגיעו לעגלת הקניות הקומפקטית של הסופר השכונתי. מסע שהמרכיב הראשון בו היה עבודה קשה של אנשים, שמרוויחים מעט ולעיתים לא יכולים לקנות בעצמם את מה שהם מייצרים ומגדלים. מסע באריזות פלסטיק ואריזות קרטון במטוסי ענק מפוטמים בדלק, והשרשרת עוד ארוכה. לנו יש מזל, אנחנו חיים במדינה עם שמש נהדרת, חקלאות משגשגת (או לכל הפחות חקלאות שיכולה לשגשג), יש לנו ירקות נפלאים ופירות נפלאים ומגוון שהצרפתי הממוצע היה משלם הון עבורו. לצד השפע והמגוון יש גם קשיים רבים. בזבוז המזון בארץ הוא עצום, בבית בענפים המסחריים. לפי הדו"ח של לקט ישראל לשנת 2016 היקף אובדן המזון בישראל עומד על 2.4 מיליון טון בשנה, בשווי 19.5 מיליארד ₪. 50% מהאוכל האבוד הוא בר הצלה. זה המון !! בתקופה בה המצב הכלכלי מחמיר מיום ליום וילדים וקשישים עניים הפך להיות ענין שבשגרה יש לכך השפעה עצומה.

לכבוד ט"ו בשבט, שיתפתי פעולה עם ארגון לקט ולקחתי חלק בספר מתכונים דיגיטלי, שחוגג את השפע שיש לנו פה. לקט ישראל הינו ארגון יחיד במינו בארץ. הם לקחו על עצמם את הצלת המזון האבוד וחלוקתו למי שזקוק לו ולצערי, יש רבים כאלה. אני מזמינה אתכם להכנס לאתר של לקט ולהכיר אותם, לקחת חלק ולעזור לשנות את המצב, אפילו בקצת. בלינק הצורף אתם מוזמנים להרשם ולקבל את חוברת המתכונים בה אני ועוד מובילי דעת רבים בתחום המזון שותפים.

תאכלו, תבשלו ותחגגו את השפע של הארץ. רק תזכרו שאכן, תפוזים צומחים על העצים אך, כשהם נזרקים האדמה בוכה.

לאתר של לקט ולמתכון שלי בספר המתכונים לחצו כאן.

ט"ו בשבט שמח!

יסמינית

שוק לוינסקי- קפה, תבלינים, גזוז וקסמים.

בשבוע האחרון חשבתי על הימים הראשונים שלי בתל אביב. בדיוק השתחררתי מהצבא ורק חיכיתי ליום בו אגור בעיר הגדולה. לא הכרתי אף אחד ואיכשהו לא היה לי איכפת. הייתי יוצאת כל יום מהבית ומסתובבת. הולכת והולכת עד שהרגליים שלי מצאו שוב את דרכן אל פתח ביתי ועיני התעייפו מהמראות החדשים. באופן מפתיע, אחד הרחובות הראשונים שהגעתי אליהם במסגרת שיטוטיי היה דרך יפו. נכון שזה לא רחוק מביתי (נווה צדק), אך בכל זאת, מה כבר היה לי לחפש ברחוב מלא בובות ראווה, קרטונים ופלסטיקים מתעופפים ברוח? ובכן דרך יפו הובילה לשוק לוינסקי וזה הוביל מבחינתי, בעיקר לבורקס של פנסו. הפעם ראשונה שהלכתי לשם  היתה עם אבא שלי, שהזמין בורקס תרד ואיירן. את האיירן הוא הציף בפלפל שחור ושנינו אכלנו ושתינו. מאז הייתי אינספור פעמים ברחוב לוינסקי ואכלתי אינספור בורקסים. בשנים האחרונות הרחוב שינה את פניו. המרפסות הנטושות מצאו דיירים חדשים ועציצים פורחים בחלונות הגבוהים במקום ארגזים מלאים בסחורה. צבע חדש מחבק את קירות הבניינים הישנים והגיל הממוצע ירד ב 20 שנה לפחות. אבל ריח התבלינים נשאר. גם כשאני הולכת שם בערב, לאחת המסעדות או הברים, שמתעוררים ברחוב עם רדת ערב, הריח חזק ומזכיר שזה לא סתם רחוב, זה שוק, וכל מי שמכיר אותי יודע כמה אני אוהבת שווקים.

מאז שחזרתי מצרפת אני פוקדת בקביעות את שוק הכרמל שעל אף אהבתי הרבה אליו, הוא גדול וסואן וכל כך שונה מהשווקים הקטנים של צרפת. בעודי פורקת את הקניות משקיות הנילון והסלים אני נזכרת במוכרי הירקות של לה רושל, בברכת השלום שלהם ובאריזה המוקפדת של הירקות בתוך שקיות נייר חומות ומרשרשות. רשרוש עמוק של נייר, לא של ניילון. אני מתגעגעת לשיחות הקטנות בתור ולקפה שצופה לשוק. אני מתגעגעת להתרגשות שבגילוי. היום הגיעה לי נחמה קלה מהגעגוע הגדול והיא הגיעה משוק לוינסקי.

יצאתי מהבית אחרי לילה של גשם וסערה אל יום שטוף שמש עם ענני חורף עגלגלים, שמרפדים את השמיים. הלכתי על דרך יפו, בין בובות הפלסטיק וארגזי הקרטון ועקבתי אחר שביל הבורקס הישן. כשהגעתי לפנסו הסתכלתי דרך הזכוכית על המאפים הזהובים שבלבם גבינה, תרד ועוד שלל הפתעות והזמנתי אחד קטן לדרך, חם וטעים, פריך ומנחם. המשכתי על הרחוב לכיוון חנות קטנה מלאה בצנצנות, סלי קש ומכלי פלסטיק ובהם עושר אינסופי של תבלינים, אגוזים, קטניות, עלים לתה ועלים לתבשילים ועליי קסם שמרפאים כיבה רגיזה ועוזרים להרדם. ובלב כל זה, מכונה גדולה שבתוכה אלפי פולי קפה מסתובבים במעגלים ומחפשים כיוון. זזים קצת קדימה, קצת אחורה, מחליפים מקום עם השכן ומתערבבים. ניחוחם עולה, מציף את החלל ומתמזג בריחות משכרים של תבלינים, עלי ורדים וכוכבי אניס. הפולים הקטנים עדיין לא יודעים שממש בקרוב אבקש שקית קטנה מהם והם יפרדו מחבריהם, יכנסו למכונה קטנה יותר ויצאו בגזרה חדשה ודקה. ממש אח'כ הם יכנסו למכשיר קטן אף יותר, שאותו אשים על אש קטנה ובעוד לא הרבה זמן הם יסיימו את חייהם בתור כוס קפה של אחר הצהריים. לקחתי כמה שקיות קטנות והחלתי למלא אותן באוצרות, חלק מעולם לא ניסיתי וכמו בשוק בלה רושל, שאלתי מה הם ומה עושים איתם. ההסבר אמנם היה בשפת אמי אך החוויה זהה, הרפתקה חדשה. כעבור כמה דקות, יצאתי מהחנות הקטנה והחמימה, עם שלל חדש והמשכתי הלאה על לוינסקי.  הדבר הבא שמשך את תשומת ליבי היה שק כבד מבד צבעוני מעוטר בפסים בצבעי דגל המדינה. נזכרתי בחנות הטורקית מתחת לבית בבורדו ובחביות הזיתים שהיו בכניסה. נכנסתי פנימה ונמשכתי לצרור של תאנים קשורות אחת לשני בחוט כאילו מישהו מפחד שהן יברחו ויחזרו לעץ שממנו באו. לקחתי לי אשכול קטן של תאנים ונתתי לריח להוביל אותי הלאה.

התחנה הבאה בשוק לוינסקי הייתה הקפליקס ברחוב מרחביה, שתיתי קפה קטן בכוס זכוכית, על ספסל מול החנות. מסביבי תערובת של היפסטרים, הומלסים ועובדי החנויות הסמוכות, כולם נהנים מהשמש החורפית שיצאה הבוקר. משם, נכנסתי לסמטה וישר ללופו, חנות הדגים של סבתא שושנה. סבתא שושנה היא מלכת השוק ועוד רבות יסופר אודותיה. כשנכנסתי ללופו וציינתי שסבתא שושנה שלחה אותי, המוכר חייך ומיד ידע מה היא אוהבת. הוא בחר עבורה קופסא קטנה של איקרה, בזמן שאני הסתכלתי דרך הזכוכית על מבחר המעדנים בתצוגה. המבחר לא גדול אך מוקפד ואיכותי ביותר. דגים שלמים ומוזהבים כמו תכשיטים מהמזרח הרחוק וקופסאות פלסטיק מלאות בדג מלוח, שגורמות לי לחשוב על חנוך לוין ולצחוק. בחרתי ממרח פורל ודמיינתי טוסט חמים או בגט טרי ולאחר מכן ביקשתי דג מלוח ונזכרתי בזה של סבתי השניה, סבתא בת שבע. חתוך קטן קטן ועשוי בדיוק כמו שאני אוהבת על חלה מתוקה. המוכר, שכנראה הבין עם מי יש לו עסק, שאל בפנים שקטות אם ארצה גם ביצי מטיאס מומלחות. כמובן שקפצתי על המציאה והוספתי עוד כמה מטעמים לסל.

בדרך הביתה, עם ידיים עמוסות שקיות, עצרתי לפינוק אחרון. בפינה קטנה ומקושטת, מתחבא (טוב נו, הוא לא עד כדי כך מוחבא) הגזוז הטעים בעולם, ועל פי עדויות השכנים, גם קפה משובח. כשמביטים פנימה אל תוך החלל הקטן והצפוף, שוכחים לרגע את הרחוב בו עומדים. הזמן עוצר. צנצנות הזכוכית במדפים מחזירות את האור הנשקף עליהן ותכולתם מאגית ומזכירה מיני מרקחות של מכשפות וקוסמים. צמחי תבלין, צלחות עם עוגיות וניחוחות קפה שיבשו עלי את דעתי ועמדתי מרותקת. מאחורי הגיעו זוג וביקשו גזוז ומרציפן ואני התעוררתי לרגע מן ההזיה והצטרפתי לבקשה לגזוז. המוכר הצעיר הביט בי בעיניים כחולות וצוחקת והתחיל בכישוף. הוא לקח כוס והוריד צנצנות מלאות בסודות מהמדפים. כף תפוזי דם מושרים, עלי רוזמרין, מלון לזכר ימי הקיץ הרחוקים, אגס מלא במיץ של עצמו, גרניום ושומר וקש עם כפית בקצה ומעל הכל מי קסם מלאים באוויר. אחזתי בכוס הקרה, בחנתי את צבעיה ואת תנועת הגזים הלוחשים וחזרתי אחורה בזמן. כשבנווה צדק עוד לא היו עציצים במרפסות והיה הרבה מאד חול. חשבתי על ילדותי ועל משחקים עם אנה בסוזן דלל או בשמו הישן, הרחבה. על הכנת שיקויי קסמים משלנו מעלי גרניום וסוכרזית מבית הקפה שליד ועל פנס בודד בקצה שכונה שפקד תדיר את חלומותיי. בשלוקים גדולים, גמעתי את הגזוז ועם הכפית תרתי אחר חתיכות פרי ששקעו לקרקעית. את הדרך הביתה עשיתי שקועה במחשבות על תל אביב שלי ועלי. על הילדות בשכונה ועל התבגרות וחזרה הביתה. השקפתי על מרצפות המדרכות ועל הלכלוכים שריפדו את הכביש דרך כוס גזוז ודמיינתי קסמים וכוחות קסם שיקחו אותי למקומות חדשים, קרובים ומרוחקים.

רוצים גם?

בורקס פנסו: לוינסקי 43, ת"א

קפה אטלס (קפה, תבלינים, צמחי מרפא): לוינסקי 49, ת"א

סופר אירן (פירות יבשים ופיצוחים): לוינסקי 51, ת"א

קפליקס: מרחביה 4, ת"א

לופו מעדני דגים: מרחביה 6, ת"א

קפה לוינסקי 41 (גזוז): לוינסקי 41 ת"א

עד הפעם הבאה,

יסמינית

באנו חושך לגרש...

12/12/2015

שנה שלמה של חגים מחוץ לבית. הגעגועים כבר גדולים והדברים הקטנים חסרים. בחוץ הטמפרטורות צונחות, אבל הלבבות צוהלים למראה אורות הכריסמס שנדלקו  אחרי ציפייה ארוכה וממושכת. בלה רושל שמו רמקולים לאורך הרחוב הראשי של העיר העתיקה ומשמיעים שירי כריסמס שעושים חם בלב. הסמסטר כמעט נגמר, הצרפתים מתחילים להתכונן לוקאנס ואני ושושו מתכוננים לעתיד לא ידוע.

אורות הכריסמס עטויי כיסויים פלסטיק אמנם מחממים את הלב, אבל אור של אש מנר קטן מחמם יותר. החלטנו לחגוג את חג האור יחד עם חברינו המקומיים והלא מקומיים. אלתרנו חנוכייה מבקבוקי יין ששתינו בשקיקה בשבועיים האחרונים, גרדנו הרים של תפוחי אדמה, בצל ושאר ירקות והכנו את השמן במחבת. בעודי עומדת איתנה מול הכיריים והשמן החם החלו להגיע האורחים. זוגות זוגות. כמו מצטופפים בתיבה התכנסו בדירתנו  הקטנה שבראש בנין ישן, חברים מכל העולם, צרפתים, רוסים, בריטים, ספרדים, אמריקאים, ישראלים וסורי אחד שמצא נחמה בין שכניו מדרום.

והם מציצים במחבת  בסקרנות, כל אחד מהם מביט בלביבות ולוחש בשפת אימו שם. השני מהנהן ואז מגיע התרגום. כל אחד אומר בגאווה מה הלביבות החמות שלנו מזכירות לו וממהר לזלול אחת. תפוחי האדמה פוגשים בשמחה את השמן החם וכך גם חברינו, מתחבקים, מחליפים מילים, רעיונות וצחוק. למרבית חברינו זה היה החנוכה הראשון והסקרנות הייתה גדולה. אמנם חגגנו נר חמישי אבל אני עם חוקים לא מסתדרת וכך בטקסיות ובהתרגשות גדולה של ילדה קטנה הדלקתי את כל הנרות, בליווי זיופים וצחוק.

בכל רגע נתון היו בדירתנו הקטנה שש שפות מדוברות. ואיש שואל את שכנו לפירוש מילה אחת ואישה מצביעה ומסבירה לשכנתה. ושלום. שלום שוכן בין חברינו מכל קצוות תבל. כוס נשפכת ומפיות עפות, הוא ממשיך לנשנש והיא מסדרת סביבו. הלביבות נגמרו ובמקומם הגיעה הגרסה הצרפתית לסופגנייה "בנייה". המוזיקה התנגנה ומבחוץ נראה הבהוב אורות הכריסמס. האור של חנוכייה גדולה מבקבוקי זכוכית שהדלקנו במעגל בינלאומי האירה מבפנים באור גדול ועטפה את כולנו בחום שנשאר גם אחרי שהתפזרו החברים וכבו הנרות.

בים החושך שפוקד אותנו, האור חשוב יותר מתמיד. הדליקו נר, הדליקו שניים. הביטו לחבריכם בעיניים, תאכלו, תשתו, תצחקו ושתמיד תזרחו מאהבה. האור מאיר למרחקים הרבה יותר גדולים ממה שאנחנו מדמיינים.

היום מצאתי פנינה. אמיתית . בתוך צדפה קטנה קטנה.

08/11/2015

כברוב ימי הראשון מאז הגעתנו ללה רושל, הלכנו שושו ואני לאכול אוייסטרים בשוק. ישבנו באותו בית קפה שאנחנו רגילים לשבת בו לארוחת האוייסטרים המסורתית שלנו. קניתי את האוייסטרים באותו דוכן קטן שהגעתי אליו ביומי הראשון בלה רושל לטעום מפירות הים המרשימים של עיר הנמל הקטנה שלי. הזמנתי את אותם סוגי אוייסטרים כתמיד, את אותו היין ואותו הלחם עם החמאה הרכה.

אחרי כמה אוייסטרים משובחים, משיתי מן המגש הגדול אוייסטר קטן. במיומנות שרכשתי מכבר, נתקתי את האוייסטר ופתאום הרגשתי משהו שונה. בתוך האיססטר שנותק זה עתה מן הצדפה הקשה שלו היה כדור קטן. כמעט זרקתי אותו אל ערימת הצדפות הריקות כשלפתע הסקרנות שלי, כדרכה, השתלטה עלי. הוצאתי את הכדור הקטן ושושו צחק, אולי זאת פנינה. צחקתי איתו ואמרתי שעם כמות האוייסטרים שאני אוכלת זה לא יהיה מפתיע. האיש השמנמן שישב לידנו עם מגש מעורר קנאה עצר ואמר שהוא אוכל אוייסטרים כל יום, כל חייו ומעולם לא מצא פנינה. הוא הציץ בכדור הקטן בכף ידי והוסיף, זאת ללא ספק פנינה.

לגמרי במקרה וכמעט בלי לשים לב, מצאתי אוצר. הסטטיסטיקה אומרת שמוצאים פנינה בתוך אחת מכל 10,000 צדפות ואחת כזאת נמצאה אצלי. כל השוק וכל השולחנות שסביבי ברכו אותי על מזלי הרב. רב מכדי להאמין. ואני ידעתי עוד לפני שיש לי מזל ולרוב הוא לא בא לידי ביטוי בדרכים השגרתיות. יש לי אהבה גדולה, סקרנות גדולה ותשוקה לחיים ואת כל זה מצאתי בתוך צדפה קטנה. אוצר שנמצא בזכות תשומת לב לדברים הקטנים, בזכות הקשבה ובזכות החופש מהחיפוש אחר האוצר.

מעולם לא העלתי על דעתי (על אף אובססית האוייסטרים שישי לי) שאמצא פנינה לבנה וקטנטנה בתוך צדפה ירקרקה ומחוספסת.

אני מאחלת לעצמי ולסובבים אותי חיים מלאים בהפתעות קטנות. שנדע להקשיב למה שהעולם מציע לנו. שנדע לראות בדברים הקטנים עולמות שלמים ושתמיד, תמיד נשמח בחלקנו.

wwoofing- חקלאות צרפתית וסלט ממוחזר

22/08/2015

אחרי קיץ גדוש באהבה, חום, לחות ותבלינים, בארץ, חזרנו שושו ואני לצרפת המעודנת. אספנו את האוטו מלה רושל ומיד יצאנו שוב לדרך, הפעם לעשות WWOOFING. לפני כמה חודשים, בין ניתוק לניתוק של שיחת הוייבר חוצת היבשות, אמא שלי סיפרה ששמעה ברדיו על ארגון שנקרא WWOOF שניתן דרכו ללכת ולהתנדב בחוות מסביב לעולם. גילגלתי עיניים, כמו שאני לרוב עושה כשאמא שלי מציעה דברים הזויים והמשכנו בשיחה. כמה ימים מאוחר יותר החלטתי לבדוק את הנושא ועולם חדש של אפשרויות נפרס בפני. אין סוף חוות בכל העולם שרק מחכות שאנעל נעלי עבודה ואדפוק בדלת. וכך קרה ששושו ואני הגענו לחווה של מארי ונורברט בכפר קטן ליד קוניאק. הדרך הייתה קצרה ומלאה בכרמים דשנים, חמניות שתרות אחר השמש באלף עיניים ושדות תירס שעושים חשק ללכת לאיבוד. בחווה של מארי ונורברט חיים (כמעט) כמו שחיו חוואים צרפתים באזור במשך דורות. הם מגדלים את רוב האוכל שלהם ומכינים לחם וגבינות אותם הם מוכרים בשוק הכפרי הקטן בימי רביעי. באנו בשביל הגבינות והלחם, אבל יצאנו עם הרבה יותר.

כפי שניתן להבין, אוכל הוא פחות או יותר מרכז חיי, אני מאוהבת. כשראיתי שיש חווה שבה מתמחים בגבינות וגם עושים לחם ומגדלים ירקות, הרגשתי שזכיתי בלוטו. בליבי דמיינתי חווה ובה גבינות עיזים רכות ועזות טעם, לחם חם ופריך שזועק מינימליזם וירקות טריים טריים שעדיין חמים מהשמש שגידלה אותם באהבה. דמיינתי ארוחות שנמשכות שעות, מלוות ביין ואוכל פשוט וטוב שמתבסס על התוצרת המופלאה שגדלה בחווה. במקרה זה המציאות נופפה לשלום לחלומותיי ונעלמה בין שדות התירס.

בחווה לא זורקים כלום, על פני השטח זה נשמע מבורך. העולם כיום נמצא במצוקה גדולה בכל הנוגע לייצור מזון ואנחנו זורקים כמויות בלתי הגיוניות של אוכל מצויין לפח, סתם. בחווה אוכלים רק עונתי, והרי זה משובח. איזה סיבה יש לי לאכול אבטיח בדצמבר או קלמנטינות באוגוסט? אז בחווה הקטנה שבחרנו לבלות בה שבועיים אכלנו כמעט רק עגבניות וזוקיני. אם הייתי צריכה לבחור ירק אחד לקחת לאי בודד זה ללא ספק היה עגבנייה. אבל כנראה שגם זה תלוי בידיים של מי העגבנייה נופלת. במשך שבועיים אכלנו סלט ממוחזר של עגבניות בתוספת של פחמימה תפלה שהשתנתה מידי כמה ימים. כשעבדנו ממש קשה בחווה פינקו אותנו גם בסרדינים או טונה. וכך עבודות החווה קיבלו תחושה של עבודות רס"ר והארוחות, מנות קרב מששת הימים.

במשך שבועיים שושו ואני הפכנו לקומפוסט אנושי. את סלט העגבניות של היום ערבבה מארי בסלט עגבניות של אתמול שעורבב גם הוא בסלט עגבניות של שלשום וחוזר חלילה. הארוחה הפכה למשחק זכרון. מאיזה יום חתיכת המלפפון שהתגנב לסלט ומתי זה היה שאכלנו אורז והאם הפסטה של שלשום מצאה גם היא את דרכה לסלט? בעודי חותכת ערימות בלתי סבירות של עגבניות לסלט שעברו ועתידו הם חידה מסתורית חשתי בליבי צורך עז לרוץ לקתדרלה הצנועה של קוניאק הסמוכה ולצעוק בקולי קולות, "סלח לי אבי כי חטאתי! חמדתי סלט טרי עם שמן זית טוב וגבינת עיזים ורצחתי ירק תם ומושלם.". המשכתי לחתוך וצפיתי במארי מערבבת בתנועות של איש עבודה סלט בסלט עם רוטב של שמן קנולה. למזלי תמיד אפשר היה להתנחם בלחם שנעשה ממש בסמוך לעמדת השחיטה של העגבניות ובגבינת עיזים שלא אכזבה.

אחרי יומיים של אבל על מות חלומי יצאתי חזרה לעולם נחושה להפיק את המירב מהזמן שנותר. מידי בוקר חלבתי את העיזים שכבר למדו להכיר אותי ואני אותם. מי רעבה תמיד, מי חסרת סבלנות, מי רב עם מי ומי תמיד הולכת בסוף. במשך שבועיים חלבתי עיזים והפכתי את החלב החם לגבינה. כמו תינוק רך וחסר ישע, שגדל והופך לאיש חזק וטוב כך הפך תחת ידי החלב לגבינה מתמסרת ולוחמנית בעת ובעונה אחת. מידי יום בדקתי איך גדלות הגבינות המבוגרות יותר ואיזה טיפול צריך לתת לצעירות. ומידי ארוחה קינחתי בביס של גאווה ונחת.

בכל יום בחווה חיכתה לנו משימה אחרת יום אחד קטפנו שזיפים סמוקים וקטנטנים מהעץ, ביום אחר ניכשנו עשבים וניקינו את האסם ויום אחד ליקטנו תפוחי אדמה. בעודי כורעת על ארבע, גוררת מאחורי שק יוטה כבד עם תפוחי אדמה לגדוד שלם ונלחמת בשמש הקופחת, הרגשתי כמו החלוצים בארץ ישראל. עובדת אדמה. בעוד רגע אקרא לטרומפלדור ואשאל אם יש חדשות משם. ואז משום מקום, קריאה בצרפתית, רק עוד 8 ערוגות. וכל אחת כמו נצח כשהגב כואב והשמש מתקרבת לאמצע השמיים. אבל הטעם? והריח? רטוב ויישן וחדש ומנחם. רבים וטובים חבים את חייהם לשורש העקשן הזה והיום אני חופרת באדמה ובשתי ידיים מוציאה אותו אל אוויר העולם. יש סיפוק גדול בלראות משהו כל כך בסיסי כמו תפוח אדמה עטוף בשכבה של בוץ ולא ברשת מניילון.

ביום אחר בחווה הכנו "קונסרבים", שימורים. מארי ונורברט כנראה לא יכולים לחיות בלי זוקיני ושעועית ירוקה ולכן חייבים קונסרבים לשמר אותם, שחס ולחלילה לא יגוועו ברעב בימי החורף הקשים של צפון דרום צרפת. בזמן שהגברים עבדו על הטרקטור אנו הנשים נשארנו במטבח וביצענו משימות עדינות יותר. קלפנו וחתכנו זוקיני בכל הצבעים והגדלים. יפים וטריים שזה מטריף. מלאכה זו נמשכה מהבוקר ועד לארוחת הצהריים בשעה שלוש. סירים על גבי סירים של זוקיני עמדו על האש על מנת שנכין מהם מרק ונשמר אותו. אח, מראה הזוקיני הקמל בסיר הגדול, כמה עצב בסיר אחד. כנראה שאם אבוא לבקר בחווה בחורף הקרוב מה שאוכל יהיה מרק ממוחזר של זוקיני ושאר חבריו.

את הערב האחרון בחווה, משוחררים מהפחד מהארוחה הבאה, בלינו בחברתם של הWWOOFRים החדשים תחת שמיים בהירים ואויר נקי. קלישאות בצד, ראיתי כוכב נופל. במהירות ובהחלטיות הוא ברח ממקומו בשמיים וחדר עמוק לתוך ליבי ברעד גדול. הוא הזיז חלק מהחוויות המתסכלות של השבועיים האחרונים והאיר את היופי שבטבע, שבעבודת כפיים, שבירק בפשטותו, שבלחם וגבינה ובתפוח אדמה שבהיכרות עם אנשים חדשים, שבהתמודדות עם מציאות ובחוויות הרבות שעברו ויעברו. כמו האסקרגו שמטפס על קיר האסם, הרטוב אחרי הגשם, מביט כל הזמן קדימה, עם הבית על הגב ארזנו שוב את חפצנו ויצאנו לדרך היפה אל לה רושל.

A plus,

yasmineat

תיאבון לליון, חלק ב'

21/06/2015

ליון ספקה עבורי כמה ארוחות בהחלט יוצאות דופן שלא ישכחו בקרוב. הצפייה מאוכל צרפתי שיהיה מעודן ובמנות קטנות הוכיחה את עצמה כטעות גדולה בכל מה שקשור לאוכל ליונזי. הארוחות הליונזיות עמוסות ולא מותירות מקום להתבלבל, אין יותר מקום לביס. לעיתים יש אפילו תחושה שהעיר הזאת בודקת את גבולות הקיבה  שלך ומותחת אותם בכל פעם עוד קצת. וכך בשתי אחרות ערב שונות ובלתי נשכחות נמתחו גבולותיי כמעט עד הקצה.

ארוחת הערב של היום שני ב Les P'tits Peres היא ארוחה שאזכור עוד שנים רבות. העיצוב משעשע ומקסים, האוכל נהדר והשפה הרווחת היא צרפתית אבל לא בזכות הדברים האלו תזכר הארוחה הזאת. Les P'tits Peres לנצח תזכר כמקום בו עמדתי פנים מול פנים מול אחד האתגרים הקולינריים המאיימים ביותר, גם על הצרפתים, הandouillette, נקנקיית טריפ, או במילים אחרות, מעי דק וגס של חזיר ועוד שלל איברים פנימיים. שלא כמו בנקניקיות אחרות בהם מרכיבי הנקניקייה טחונים (לפחות באיזושהי מידה), בandouillette הכל גס מאד ולא טחון. הנקניקייה הזאת מפורסמת בכל צרפת ושלל הזהרות שקיבלתי לגביה כללו: "רק הזקנים עוד מסוגלים לאכול אותה", "יש לה ריח מזוויע" ועוד שלל הפחדות. אני עמדתי איתנה ונחושה לטעום כל מה שאני יכולה וכך עשיתי. המלצר הצעיר ניגש לשולחננו ובלי להסס הזמנתי מנה של andouillette ברוטב חרדל קלאסי. המלצר המקועקע הסתכל עלי במבט מבולבל, "את בטוחה?" שאל בנימה מזהירה, "כן" עניתי מלאה בבטחון והתרגשות. נסיון נוסף של המלצר "ואת יודעת מה זה?" "כן" עניתי, מנסה להסתיר את חוסר הודאות שהחל להציף אותי. המלצר הלך ואני ניסיתי להרגיע את עצמי, הרי בכל הנקניקיות יש איברים שלא נשמעים מפתים במיוחד ובכל זאת, השלם גדול מסך חלקיו, לפחות כשמדובר בנקניקייה משובחת עם קצת חרדל טוב. באתי לטעום וכך אעשה! ההזמנה יצאה לדרך.

המנה הראשונה עברה בהצלחה והסקרנות שלי כבר לא ידעה גבול. והנה, יד מעוטרת בדיו כחולה הניחה לפניי צלחת עם נקניקייה ענקית, צ'יפס עבודת יד, סלט קטן ותלולית של רוטב חרדל. Let the show begin . שושו הסתכל עלי במבט מתוח כמו של צופה בסרט הרפתקאות , נעצתי סכין ומזלג בנקניקייה וריח עז בקע ממנה. התעלמתי ולקחתי ביס. הפתעה. לא ברור עדיין. לקחתי ביס שני והתמונה התבהרה. ההזהרות היו במקום. הריח שעלה מהנקניקייה הזאת היה חזק כל כך, שאת הביס שלישי כבר לא לקחתי. כעבור כמה דקות ניגש המלצר, הסתכל על הצלחת, הסתכל עלי ושאל למצבי. השפלתי את מבטי והודתי בתבוסה. זה מעבר ליכולתי גמגמתי בצרפתית. חיוך מנחם עלה על פניו של נציג הקולינריה הצרפתית. "גם אני לא אוהב את זה" התוודה בפני. הבושה התפוגגה במעט ואז המלצר הציע, "אולי עם קצת קטשופ מעל" ואני ששמחתי על ההפוגה הקומית, הרי קטשופ והמטבח הצרפתי הם שני ניגודים מושלמים, הוספתי  בחיוך רחב, "רעיון מעולה!" המלצר חייך והשאיר אותי בחברת הנקניקייה ושושו המשועשע. כעבור רגע חזר עם בקבוק קטשופ ופרצוץ מבולבל. הסתכלתי עליו חזרה באותו הבלבול, זה לא הוא שהתחיל את הבדיחה? גאלתי את הצרפתי מייסורי הקטשופ שלו "צחקתי" אמרתי בקול מופתע, הצבע חזר לפניו של מלצרנו המקועקע, בקבוק הקטשופ חזר לעמדתו בתחתית הארון, הצלחת פונתה ומנת הגבינה לא איחרה לבוא. על אף חוסר ההצלחה שלי עם הandouillette המסעדה הייתה באמת נהדרת, הסלט עדשים הליונזי היה עשוי לתפארת, כל עדש הורגש! הצלי של שושו היה מצויין, הצ'יפס נעשה באהבה והקפדה והגבינה הלבנה עם עשבי התיבול, שום ושאלוט ((cervelle de canut הייתה קינוח מושלם לארוחה שניחוחותיה ליוו אותי במשך יומיים.

אחרי לילה של חלומות על הandouillette התעוררתי עם חשק עז שיגיע כבר הערב כדי סוף סוף לאכול ב Café des federations. על Café des federations שמעתי מאנשים רבים תשבוחות והמלצות ושמרנו אותה לערב האחרון שלנו בעיר. על דלת הזכוכית, כתוב באותיות צבעוניות שהמסעדה קיימת כבר הרבה מאד זמן "depuis bien long temps". ההומור הזה ליווה אותנו לכל אורך הארוחה ובכלל לאורך ארוחותינו הקודמות בליון. מצד אחד, הליונזים לוקחים את האוכל שלהם מאד ברצינית, מצד שני, הם גם יודעים לצחוק על עצמם. שילוב מקסים, שמעורר חשק להיות חלק.

המסעדה הייתה מלאה לחלוטין בערב שישי בו ביקרנו בה. התיישבנו לשולחן וחיכינו לתפריט, בנתיים הזמנו יין והתבוננו סביבנו. פרצופים דשנים ומלאי אושר מילאו את המסעדה בחיוכים וקולות הנאה. לאחר כמה דקות הגיעה לשולחננו הפתעה. Oeufs en meurette, ביצה מבושלת ביין, לרדונס (פיסות של שומן חזיר, מעין בייקון) ושאלוט, אולי אתם זוכרים את המנה הזאת מהפוסט על סולאן וחבריה שהכינו מנה זו בהשארת השקשוקה שלנו. בתוך הכוס הקטנה ומדיפת הניחוחות נחה לה ביצה קטנה, צהובה, עגולה ומושלמת שרק חיכתה לכפית שתשחרר אותה מהעונג שמתפרץ מתוכה. שאפנו עמוק את הניחוח המשכר וחיפשנו על שולחננו את הלחם, הרי את הצהוב של הביצה חייבים לטבול בלחם. הלחם לא נמצא ומהר קראנו למלצרית על מנת לתקן את העוול שעלול היה להגרם. "אפשר לחם בבקשה", אמרתי עם כל מילות הנימוס המתבקשות בצרפתית. "לא ולא!" ענתה לי המלצרית בנחרצות. פני החווירו, בטני התהפכה ורציתי להכנס מתחת לשולחן. מה עשיתי, חשבתי לעצמי. "לחם לעולם לא עם מנת הביצים! מחכות לכם עוד ארבע מנות ראשות." אמרה המלצרית והלכה. ואז הבנתי, שתפריט כנראה לא נקבל. אנחנו חלק מארוחה מתכוננת שיכולת ההשפעה שלנו עליה באה לידי ביטוי כנראה רק בבחירת מנה עיקרית. הסתכלתי לצדדים ולמזלי, בכל שולחן הסועדים היו בשלב אחר של הארוחה. מולנו, במנות הראשונות, זיהיתי קערות וצלחות גדולות במרכז השולחן. בקצה השני, שתי מנות עיקריות ענקיות נחו להם ליד זוג סועדים שבקושי הצליחו לאכול. לשולחן שמימיננו הגיעה צלחת גבינות גדולה שכנראה נודדת משולחן לשולחן בתורו וממש צמוד אלינו, כבר ליקקו את האצבעות בקינוחים דביקים ומתוקים.

התחלנו לאכול את ה Amuse-bouche שלנו וחיכינו לבאות. כעבור כמה דקות החלו להגיע המנות הראשונות, קערה גדושה של סלט ליונזי עם ביצה עלומה, קרוטונים וכמובן, לארדונס. לצד הסלט הקריספי והמרענן, באופן מפתיע, הגיע caviar de la croixrousse, סלט עדשים מופלא, צלחת שרקוטרי ליונזי וטרין של חזיר בר. עם המנות הראשונות הגיעה כמובן גם סלסלת לחם. בשלב הזה כבר הבנו לבד, שלא כדאי לגעת בלחם אם אנחנו מתכוונים לאכול את חמשת המנות המתוכננות. בעודנו זוללים בהנאה את המטעמים שהגיעו לשולחננו ניגש אלינו איש גבוה עם סינר, חיוך ומשקפיים, הלוא הוא הבעלים של המסעדה.

אחרי ששמענו את רשימת המנות יצר ההרפתקנות שבי שכח את מאורעות  ליל אמש ושוב הזמנתי טריפ,  הפעם לא בצורת נקניקייה, אלא כפרוסה דקה ומטוגנת לתפארת כמו שניצל קריספי. הפעם הבטיח לי הבעלים שלמנה הזאת יש טעם וריח הרבה פחות חזקים מלנקניקייה של ליל אמש. השתכנעתי וחיכיתי לבאות. נשענו אחורה בכיסאותנו דוחפים חזק את משענת הכיסא על מנת לשמור מרחק מירבי מהמנות הראשונות שקראו לנו לסיים אותן עד תום. כעבור כמה דקות באה לעזרתנו המלצרית, לקחה את הראשונות, חייכה חיוך ממזרי וחזרה כעבור רגע עם המנות בעיקריות, סיר לקרוסה רותח לשושו (הקצת פחות הרפתקן) ובו צלי בשר עז טעם ומנחם ובשבילי, פרוסת טריפ זהובה על הר של גראטן תופ"א. לצד הטריפ נח לו קוקוט קטן עם רוטב טרטר ולימון. כמו שהובטח, מנת הטריפ הייתה עדינה בהרבה מהandouillette והייתה בהחלט מעניינת. עם זאת, נראה לי שאני יכולה לנוח לזמן מה מאכילת מעיים למיניהם. אחרי מלחמה ממושכת שכללה בריחה החוצה לשאיפת אויר, פתיחת כפתור במכנסיים (בסתר כמובן!) וקצת עידוד מהסובבים אותנו, אכלנו בערך חצי מהמנות שלנו והתכוננו נפשית ופיזית לגבינות. צלחת הגבינות הגיעה אלינו לקראת סוף המשמרת שלה וכיון שהמקום בבטן לא היה רב היינו צריכים לקבוע אסטרטגיה חכמה. סקרנו היטב את הצלחת והתחלנו מהגבינות שנראה שאכלו מהם הכי הרבה. הצרפתים הרי יודעים את הגבינות שלהם! האסטרטגיה שלנו אכן הוכיחה את עצמה. טעמנו כמה גבינות עיזים מצוינות, טריות יותר וטריות פחות, את הגבינה הלבנה המפורסמת של ליון ועוד תערובות ביתית לא ברורה. שאלנו את המלצרית לפשר הגבינה הסגלגלה והיא ענתה שזהו שילוב של שאריות הגבינות מתובל ביין. לא ממש לטעמי אבל בהחלט מעניין.

בקרב האחרון, הקינוח, כבר הרמנו דגל לבן והתחננו לרחמים. משא ומתן עם המלצרית הוביל לבחירה של קינוח אחד, מקומי כמובן, La tarte aux praline, טארט אדום ורדרד, דביק ומתוק כמו שרק ניתן לצפות מצבע כזה. לקחנו שני ביסים נפלאים מהמתיקות הכובשת, נשענו לאחור וידענו בלב שלם שניצחנו.

הטיול לליון חלף במהירות והוכתר בהצלחה אדירה. הבטן עדיין מתאוששת מהמנות האדירות והטעמים האמיצים והלב מבקש עוד. בנתיים, אתנחתא קטנה מצרפת לטובת ביקור מולדת בישראל אהובתי.

,À plus

yasmineat

Les P'tits Peres, 23 Rue de l'arbre sec, 69001. Tel: +33(0)478271684

Le Café des fédérations, 8-9-10 rue Major Martin, 69001 Lyon. Tel: +33(0)4 78 28 26 00

תיאבון לליון, חלק א'

9/06/2015

בבוקר שמשי אחד בסוף מאי ארזנו תיק, הכנו סנדוויצ'ים מלאים באהבה וציפייה ויצאנו לדרך לליון. ליון נמצאת כמעט בצד השני של צרפת מלה רושל, במרחק נהיגה של מעל 7 שעות, אבל זה לא הפחיד אותנו (או לפחות לא את שושו). ליון התברכה במטבח יוצא דופן ושונה לחלוטין מהמטבח הצרפתי שהתרגלנו אליו בלה רושל. את הדגים הקלילים ופירות הים הטריים החליפו נקניקיות שמנות ותבשילי קדירה חמימים.

כשדמיינתי את צרפת, לפני הכרותנו המעמיקה יותר, תמיד ראיתי בעיני רוחי מלצרים בחולצות מעומלנות עם מגש כסף ביד ומבט זועף על הפנים. לה רושל וליון הן שתי דוגמאות מצוינות לצרפת אחרת. צרפת של מלצרים חביבים ומסבירי פנים ואנשים רגועים, שזזים לאט וצוחקים מהר. חווית האוכל הליונזית שונה מכל מה שפגשתי עד כה. ברוב המסעדות בעל הבית התיישב לידנו בשולחן, עם עותק של התפריט ותוך כדי שיחה והרבה צחוק, לקח מאיתנו הזמנה. מידי פעם אפילו חזר עם משקה הבית ומזג לנו בנדיבות. אפילו שאנחנו כבר מדברים צרפתית ומכירים את המטבח הצרפתי, מנות רבות היו חידה מסתורית עבורנו. אני אוהבת אתגרים, בעיקר בתחום הקולינרי. כשאני רואה משהו לא מוכר הבטן שלי מיד מגיבה. פרפרים קטנים מתחילים לדגדג את בטני ומסנוורים את עיניי. אחרי שלושה ימים בליון אני יכולה לסכם בסיפוק רב שכבשתי את העיר והיא כבשה אותי. בכמה מערכות, הובסתי על ידי שמות מבלבלים וסקרנות בוערת אבל ללא ספק ניצחתי במלחמה. טעמתי בלי סוף ולא נפלתי בשום מלכודת. Vive la France!

ליון נמצא בחלקה המזרחי של צרפת בין נהר הרון לנהר הסון. אם תשאלו את הליונזים הם יספרו לכם בשמחה שליון היא בירה קולינרית הרבה בזכות מיקומה הגיאוגרפי. ירידי מסחר בתקופת הרנסנס העשירו את העיר כלכלית וחשוב מכל, קולינרית. ליון התברכה בהשפעות ממדינותיה השכנות וזכתה להכיר מקרוב סחורות, שעברו בדרך ולא הגיעו לשאר חלקיה של צרפת. כל לה רושליאני שסיפרנו לו שאנחנו נוסעים לליון אמר לנו להתכונן לאוכל כבד ושמן. נכון, על פני השטח זה תיאור די מדוייק של מה שאכלנו בליון, אבל מעבר להיותו כבד ושמן הוא מגוון, עשיר, עממי ומכבד את העוסקים במלאכה ואת האוכלים אותה.

אל ליון הגענו אחרי כמעט תשע שעות בדרך. עייפים ורעבים שאלנו את הבעלים של המלון הקטן והמקסים שלנו אם יש מקום קרוב שאפשר לאכול בו אוכל ליונזי טוב. הוא כיוון אותנו למסעדת Le Musée שנמצאת ממש מעבר לכביש. בתוכנו כבר השלמנו  בצער עם כך שארוחתנו הראשונה תהיה סוג של פשרה בעקבות הרעב הקשה והעייפות העוד יותר קשה, אחרי יום שלם באוטו. הגענו למסעדה בשעה יחסית מוקדמת לארוחת ערב צרפתית, את פנינו קיבלה מלצרית/טבחית שהושיבה אותנו בחוץ, בשולחן הפנוי היחיד שהיה. השולחן הארוך בו התיישבנו היה מחוץ למסעדה וממש על הדלת של המטבח. ההתחלה לא נראתה מזהירה במיוחד. הזמנו יין מקומי קליל וחיכינו לתפריט. עם היין קיבלנו חטיף שאריות "גראטון". פיסות עור ושאריות של עצמות שבושלו בצירים ותבשילים במשך שעות ארוכות, עברו טיגן וזכו לחיים חדשים ובהחלט לא רעים. ככה זה בעצם במטבח הליונזי, מנצלים את כל חלקי החיה עד תם. תהליך שאם אנחנו היינו משכילים לעשות קצת יותר היינו מביאים לשינוי חיובי מאד בתעשיית הבשר ובבזבוז הנוראי שקיים בימנו, אבל לא בכך עסקינן. כעבור כמה דקות ניגש אלינו איש נמוך עם כרס קטנה וחיוך גדול. לוק, הבעלים התיישב לידנו והקריא מתוך רשימות שלו מהמטבח את המנות הראשונות של היום. אחרי התלבטויות והמלצות של לוק הזמנו נקניקייה ליונזית עם פיסטוקים אפויה בתוך בריוש. חמאה ונקניקייה, איך לא חשבתי על זה קודם? בנוסף, הזמנו את טרין השף, דומה לפטה רק גס יותר, במקרה זה שילוב של חזיר וחזיר בר. מבין העיקריות לוק המליץ לנו לנסות את הלחי בחרדל ויין ואת הקאנל, מעין קציצה (לרוב של דגים) גדולה ואורירית, שוחה ברוטב מלטף. עם הגעת המנות היה ברור שהרושם הראשוני היה בהחלט שגוי ושצפויה לנו הפתעה נעימה ביותר. מנת הלחי היתה אחת המנות הטובות שאכלנו בצרפת עד היום. בשר נימוח ברוטב עשיר שכל ביס גילה בו רובד חדש.

אחרי שלוק העביר את ההזמנה שלנו למטבח הוא חזר, לקח את בקבוק היין שלנו מהשולחן, הכניס אותו למטבח וקרא לנו לבוא אחריו. מהוססים הלכנו אחריו לסמטה קטנה מאחורי המסעדה. לוק פרץ בשצף מהיר של הסבירים ואמר שהמסעדה, שקיימת במקום כבר בערך 300 שנה, נמצאת בגב בניין העירייה הישן. נכנסנו לחצר פנימית והרמנו את מבטנו מעלה. פירנצה, כך זה הרגיש ולא סתם. בחצר הפנימית ניתן לראות שני בניינים, את המרפסות שלהם ואת מגדל המדרגות והכל נעשה בסגנון שמזכיר באופן חד משמעי את האדריכלות הפלורנטינית. הדמיון נובע מהגירתם של בנקאים רבים מפירנצה לליון והשפעתם האדירה על הארכיטקטורה וכמובן, גם על האוכל בעיר. המשכנו ללכת עוד קצת בחצר הפנימית ולוק סיפר לנו על רשת של מנהרות שעוברות בין הבתים ומובילות לאזורים שונים בעיר. למנהרות הללו היו שימושים רבים, בינהם העברת סחורות בין מפעלי המשי ובשנים מאוחרות יותר,  במלחמת העולם השנייה, נעזרה ההתנגדות הצרפתית במנהרות הללו כדי לברוח מהגרמנים.

רעבים ומשכילים יותר חזרנו לשולחננו והאוכל התחיל להגיע. עם האוכל הגיעו סועדים נוספים למסעדה והיא התמלאה עד אפס מקום. השולחן היה צמוד לשני שולחנות נוספים ובמהרה החלה שיחה ביננו לבין הסועדים הנוספים. כנראה שהשולחן הארוך בו ישבנו שמור לאלו שנזכרו להזמין מאוחר וכך ישבנו בחברת זוג אמריקאים, סוחרי עתיקות וזוג סיניות שאחת לא מדברת מילה אנגלית והשנייה עובדת כמתרגמת מאנגלית. לכולם מכנה משותף אחד, האהבה לאוכל והכמיהה לנסות את כל מה שהעיר יכולה להציע. בפנים השפה הרווחת הייתה צרפתית, בשני חלקי המסעדה האווירה הייתה משפחתית ושמחה.

את יומנו השני בליון פתחנו בהליכה נמרצת לעבר שוק סן אנטואן לאורך הגדה. השוק הארוך מכיל דוכנים של גבינות, נקניקים, לחמים וכמובן ירקות ופירות. את הירקות והפירות מסדרים הרוכלים בקערות מתכת קטנות, כמו של קבצן שהחליף את מטבעותיו המקרקשים בדובדבנים מתוקים. השוק, על אף סחורתו היפה ותצוגתו המקורית, לא הרשים אותנו והמשכנו במעלה הגבעה לשוק של Croix Rousse. השוק השני אף הוא נותר בצל לעומת השוק הססגוני ומלא החיים של לה רושל. אפילו השוק השלישי בביקורנו, שלPaul Bocuse, Les Halles de Lyon , לא הרשים אותנו. האם עולם השווקים סגור בפני לעד? האם שום דבר לא ישתווה עוד לצבעי הדגים, ריח הגבינות וערימות הירקות היפהפיות בשוק של לה רושל?

את ארוחת הצהריים של היום השני עשינו Daniel et Denise ,מסעדה חדשה (ביחס לאחרות שכבר עברו את המאה) שמגישה אוכל ליונזי קלאסי עם נגיעות מודרניות. המסעדה נעימה אך, לטעמי,  חסר בה האבק והאופי של המסעדות הותיקות יותר. האוכל לעומת זאת היה מצויין. מוח בחמאה, לימון שום ופטרוזיליה כבש את ליבי והמיס אותו בנהרות של טוב ששפעו מבין קפליו. בליון התוספת למנה מגיעה לרוב למרכז השולחן ובכל המסעדות התואר "תוספות" היה עלבון למנות המופלאות שקיבלנו, וכמעט תמיד, בסירי לה קרוסה שאני פשוט לא עומדת בפניהם. בדניאל ודניז הוגש לשולחננו סיר לקרוסה קטן עם הגרסה הביתית והמדהימה של "מקרוני אנד ציז" צרפתי ועוד מנה של פלחי תפוחי אדמה מטוגנים. צ'יפס אתם חושבים? כמעט, רק יותר!

כשחזרתי מליון שאלו אותי מה עשיתי, עניתי כמובן, שאכלתי. ומה מעבר לזה הם שואלים? אני בקושי זוכרת. היין זרם, החברה הייתה טובה ואוכל מסחרר חושים. ובכל זאת היו עוד כמה דברים. בפוסט הבא, שתי ארוחת ערב בלתי נשכחות וטיול מאורגן לא כל כך מאורגן.

Le Musée 2, Rue Forces, 69002 Lyon, France. Tel: 04 78 37 71 54

 Daniel et Denise www.daniel-et-denise.fr