22/08/2015
אחרי קיץ גדוש באהבה, חום, לחות ותבלינים, בארץ, חזרנו שושו ואני לצרפת המעודנת. אספנו את האוטו מלה רושל ומיד יצאנו שוב לדרך, הפעם לעשות WWOOFING. לפני כמה חודשים, בין ניתוק לניתוק של שיחת הוייבר חוצת היבשות, אמא שלי סיפרה ששמעה ברדיו על ארגון שנקרא WWOOF שניתן דרכו ללכת ולהתנדב בחוות מסביב לעולם. גילגלתי עיניים, כמו שאני לרוב עושה כשאמא שלי מציעה דברים הזויים והמשכנו בשיחה. כמה ימים מאוחר יותר החלטתי לבדוק את הנושא ועולם חדש של אפשרויות נפרס בפני. אין סוף חוות בכל העולם שרק מחכות שאנעל נעלי עבודה ואדפוק בדלת. וכך קרה ששושו ואני הגענו לחווה של מארי ונורברט בכפר קטן ליד קוניאק. הדרך הייתה קצרה ומלאה בכרמים דשנים, חמניות שתרות אחר השמש באלף עיניים ושדות תירס שעושים חשק ללכת לאיבוד. בחווה של מארי ונורברט חיים (כמעט) כמו שחיו חוואים צרפתים באזור במשך דורות. הם מגדלים את רוב האוכל שלהם ומכינים לחם וגבינות אותם הם מוכרים בשוק הכפרי הקטן בימי רביעי. באנו בשביל הגבינות והלחם, אבל יצאנו עם הרבה יותר.
כפי שניתן להבין, אוכל הוא פחות או יותר מרכז חיי, אני מאוהבת. כשראיתי שיש חווה שבה מתמחים בגבינות וגם עושים לחם ומגדלים ירקות, הרגשתי שזכיתי בלוטו. בליבי דמיינתי חווה ובה גבינות עיזים רכות ועזות טעם, לחם חם ופריך שזועק מינימליזם וירקות טריים טריים שעדיין חמים מהשמש שגידלה אותם באהבה. דמיינתי ארוחות שנמשכות שעות, מלוות ביין ואוכל פשוט וטוב שמתבסס על התוצרת המופלאה שגדלה בחווה. במקרה זה המציאות נופפה לשלום לחלומותיי ונעלמה בין שדות התירס.
בחווה לא זורקים כלום, על פני השטח זה נשמע מבורך. העולם כיום נמצא במצוקה גדולה בכל הנוגע לייצור מזון ואנחנו זורקים כמויות בלתי הגיוניות של אוכל מצויין לפח, סתם. בחווה אוכלים רק עונתי, והרי זה משובח. איזה סיבה יש לי לאכול אבטיח בדצמבר או קלמנטינות באוגוסט? אז בחווה הקטנה שבחרנו לבלות בה שבועיים אכלנו כמעט רק עגבניות וזוקיני. אם הייתי צריכה לבחור ירק אחד לקחת לאי בודד זה ללא ספק היה עגבנייה. אבל כנראה שגם זה תלוי בידיים של מי העגבנייה נופלת. במשך שבועיים אכלנו סלט ממוחזר של עגבניות בתוספת של פחמימה תפלה שהשתנתה מידי כמה ימים. כשעבדנו ממש קשה בחווה פינקו אותנו גם בסרדינים או טונה. וכך עבודות החווה קיבלו תחושה של עבודות רס"ר והארוחות, מנות קרב מששת הימים.
במשך שבועיים שושו ואני הפכנו לקומפוסט אנושי. את סלט העגבניות של היום ערבבה מארי בסלט עגבניות של אתמול שעורבב גם הוא בסלט עגבניות של שלשום וחוזר חלילה. הארוחה הפכה למשחק זכרון. מאיזה יום חתיכת המלפפון שהתגנב לסלט ומתי זה היה שאכלנו אורז והאם הפסטה של שלשום מצאה גם היא את דרכה לסלט? בעודי חותכת ערימות בלתי סבירות של עגבניות לסלט שעברו ועתידו הם חידה מסתורית חשתי בליבי צורך עז לרוץ לקתדרלה הצנועה של קוניאק הסמוכה ולצעוק בקולי קולות, "סלח לי אבי כי חטאתי! חמדתי סלט טרי עם שמן זית טוב וגבינת עיזים ורצחתי ירק תם ומושלם.". המשכתי לחתוך וצפיתי במארי מערבבת בתנועות של איש עבודה סלט בסלט עם רוטב של שמן קנולה. למזלי תמיד אפשר היה להתנחם בלחם שנעשה ממש בסמוך לעמדת השחיטה של העגבניות ובגבינת עיזים שלא אכזבה.
אחרי יומיים של אבל על מות חלומי יצאתי חזרה לעולם נחושה להפיק את המירב מהזמן שנותר. מידי בוקר חלבתי את העיזים שכבר למדו להכיר אותי ואני אותם. מי רעבה תמיד, מי חסרת סבלנות, מי רב עם מי ומי תמיד הולכת בסוף. במשך שבועיים חלבתי עיזים והפכתי את החלב החם לגבינה. כמו תינוק רך וחסר ישע, שגדל והופך לאיש חזק וטוב כך הפך תחת ידי החלב לגבינה מתמסרת ולוחמנית בעת ובעונה אחת. מידי יום בדקתי איך גדלות הגבינות המבוגרות יותר ואיזה טיפול צריך לתת לצעירות. ומידי ארוחה קינחתי בביס של גאווה ונחת.
בכל יום בחווה חיכתה לנו משימה אחרת יום אחד קטפנו שזיפים סמוקים וקטנטנים מהעץ, ביום אחר ניכשנו עשבים וניקינו את האסם ויום אחד ליקטנו תפוחי אדמה. בעודי כורעת על ארבע, גוררת מאחורי שק יוטה כבד עם תפוחי אדמה לגדוד שלם ונלחמת בשמש הקופחת, הרגשתי כמו החלוצים בארץ ישראל. עובדת אדמה. בעוד רגע אקרא לטרומפלדור ואשאל אם יש חדשות משם. ואז משום מקום, קריאה בצרפתית, רק עוד 8 ערוגות. וכל אחת כמו נצח כשהגב כואב והשמש מתקרבת לאמצע השמיים. אבל הטעם? והריח? רטוב ויישן וחדש ומנחם. רבים וטובים חבים את חייהם לשורש העקשן הזה והיום אני חופרת באדמה ובשתי ידיים מוציאה אותו אל אוויר העולם. יש סיפוק גדול בלראות משהו כל כך בסיסי כמו תפוח אדמה עטוף בשכבה של בוץ ולא ברשת מניילון.
ביום אחר בחווה הכנו "קונסרבים", שימורים. מארי ונורברט כנראה לא יכולים לחיות בלי זוקיני ושעועית ירוקה ולכן חייבים קונסרבים לשמר אותם, שחס ולחלילה לא יגוועו ברעב בימי החורף הקשים של צפון דרום צרפת. בזמן שהגברים עבדו על הטרקטור אנו הנשים נשארנו במטבח וביצענו משימות עדינות יותר. קלפנו וחתכנו זוקיני בכל הצבעים והגדלים. יפים וטריים שזה מטריף. מלאכה זו נמשכה מהבוקר ועד לארוחת הצהריים בשעה שלוש. סירים על גבי סירים של זוקיני עמדו על האש על מנת שנכין מהם מרק ונשמר אותו. אח, מראה הזוקיני הקמל בסיר הגדול, כמה עצב בסיר אחד. כנראה שאם אבוא לבקר בחווה בחורף הקרוב מה שאוכל יהיה מרק ממוחזר של זוקיני ושאר חבריו.
את הערב האחרון בחווה, משוחררים מהפחד מהארוחה הבאה, בלינו בחברתם של הWWOOFRים החדשים תחת שמיים בהירים ואויר נקי. קלישאות בצד, ראיתי כוכב נופל. במהירות ובהחלטיות הוא ברח ממקומו בשמיים וחדר עמוק לתוך ליבי ברעד גדול. הוא הזיז חלק מהחוויות המתסכלות של השבועיים האחרונים והאיר את היופי שבטבע, שבעבודת כפיים, שבירק בפשטותו, שבלחם וגבינה ובתפוח אדמה שבהיכרות עם אנשים חדשים, שבהתמודדות עם מציאות ובחוויות הרבות שעברו ויעברו. כמו האסקרגו שמטפס על קיר האסם, הרטוב אחרי הגשם, מביט כל הזמן קדימה, עם הבית על הגב ארזנו שוב את חפצנו ויצאנו לדרך היפה אל לה רושל.
A plus,
yasmineat
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה